.

כמו שדיברו פעם על בילי ווילדר(חמים וטעים), איליה קאזאן(חשמלית ושמה תשוקה), היצ'קוק, אלטמן וקובריק כך ידברו בעתיד על טרנטינו.

בעוד לכל אחד מהבמאים הנ"ל יש סגנון, טרנטינו הוא ז'אנר, חידוש ומהפיכה.

סרטיו, עוסקים רובם ככולם באלימות אבל יש לו דרך להפוך מרחץ דמים לאמנות המשוחה במכחול על המסך.

טרנטינו, להבדיל משאר הבמאים מספר כי כשהוא מתחיל לכתוב תסריט הדבר הראשון עליו הוא מחליט הינו שיר הפתיחה שיוביל משם וייצור אווירה.

 הפסקולים שלו גאוניים לדעתי והינם חלק בלתי נפרד מהסרט עד שלא ברור אם המוסיקה מלווה את הסרט או ההיפך.

טרנטינו כותב דיאלוגים ארוכים שנשמעים לעיתים טריוויאליים -

2 רוצחים שכירים, טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון, נוסעים ל"עבודה" ומנהלים דיון על השיטה המטרית ומדוע מכונה המבורגר במקדונלד'ס קוואטר פאונדר באמסטרדם

ו"לה ביג מק" בפריס וכן כי בפריס אף ניתן להזמין בירה במקדונלד'ס (בדוק!!).

כשאני מקשיב לדיאלוגים שלו, לא נשמע לי שניתן לנסח זאת באנגלית אחרת.

הדם, הו הדם!

אצל טרנטינו דם בכמויות, יחד עם זאת יש לו טכניקות מעדנות.

אזכיר שתיים: בלהרוג את ביל סצינת הטבח המופלאה במסעדה,

(בסופה הורגת אומה תורמן את לוסי לו לצלילי DON'T LET ME BE MISUNDERSTOOD) הוא עובר מצבע לשחור לבן. ובסצינה בה נרצחים הוריה של לוסי לו, עת היתה ילדה קטנה הוא עובר לאנימציה בסגנון יפני.

יום יבוא ומבקרי הקולנוע והעוסקים בתעשייה כמו שדיברו בעבר על הקולנוע עד הסרט המדבר וממנו, ידברו בעתיד על הקולנוע, עד טרנטינו וממנו.