טוב, אולי רק שקית' הרינג היה הומו שמת מאיידס, אבל זה לא נחשב.

39 הקוראים המקוריים - עמכם הסליחה, אתם יכולים לדלג לסוף.

הרושם הראשוני שהשאיר אצלי קית' הרינג, לפני שהייתי מודעת למכלול היצירה שלו, היה פּוֹפִּי ושמח.

הייצוג הקליל שלו בעיתונות ועל טישרטים של טיפוסים מסוימים, בעיקר הסמל המסחרי שלו, התינוק הזורח, אבל לא רק, נראו לי כמו אמנות שלא לוקחת את עצמה ברצינות מדיי, מין איורים מתוחכמים ומשמחים וזהו. מעולם לא משך אותי להתעמק מעבר לזה.

רק כשהייתי בתערוכה שלו (מוזיאון תל-אביב, מתישהו בשנות התשעים), נחתה עליי ההכרה שהאמנות שלו מלאה מועקה ולפיכך משרה מועקה. נחשפתי ליצירות שהמכלול השלם שלהן היה אחר לגמרי מייצוג של דימויים בודדים על טישרט או על מגנט למקרר. יתרה מזו, דווקא ה"קלילות" עם כל הקווקווים האלה מסביב, הוסיפה ממד אירוני; כאילו סוף העולם מגיע והוא מתאר את זה באיורים חמודים. העובדה שהוא היה הומו שמת מאיידס גם היא תרמה, אבל גם אם היה בריא וחי בינינו כעת - עדיין הייתה שם תחושת אימה מתחת לכאילו-שמח שלו.

האזנה מחודשת לאלבום של הדג נחש "לזוז" (אני נורא אוהבת לשמוע אותם בנסיעה, יש להם גרוב מתאים, לשמוע אותם בבית זה קצת יותר מדי לפעמים) הזכירה לי את התחושה בתערוכה ההיא: היפ-הופ גרובי מגנובי, ואחד האלבומים שהכי משאירים אצלי מועקה (בעיני הרבה יותר מעיק מהאלבומים האחרים שלהם).

כל שיר בנפרד, במיוחד העליזים שבהם, כאשר הם משודרים כיחידה מנותקת מהמכלול, לא מעיקים כמו האזנה לאלבום המלא. כמכלול, האלבום הוא מועקה אחרי מועקה, אימה אחרי אימה. האמת היא שאת השירים היותר מעיקים (גן התות, זה לא אני) ממעטים לשדר, אם בכלל.

...

כשאני נתקלת במשהו גרובי כזה ומשמח אני לא מיד נשבית בדימוי, אלא הולכת לבדוק יותר לעומק. לפעמים זה באמת שמח ומבדח ולפעמים אחר לגמרי. 

מועדים לשמחה!

חוה"מ פסח, ה'תשס"ח

בכותרת עניינית זכיתי ל- 39 צפיות במשך 3 ימים. נראה אם הניסוי יעבוד. סליחה עם 39 הקוראים מקודם.