מספר שנים לפני שאבא שלי נפטר,נפטר אבא של חברה מאוד טובה ויקרה לליבי.

כלכך היה לי עצוב בשבילה...

כלכך היה לי רע בשבילה...

כלכך הזדהתי איתה...

חשבתי שאני יודעת בידיוק מה היא מרגישה..האפמטיה עלתה לי "לראש"...

אחרי שאבא שלי נפטר אמרתי לה

עכשיו אני מבינה מה הרגשת,וזה ממש לא קרוב למה שהרגשתי אז...

בגלל זה נראה לי שמי שלא חווה מוות של אדם קרוב לא יודע מה ההרגשה.

 

ובעצם, מה הזמן אמור לעשות?

אני לא רוצה פחות לכאוב.

אני לא רוצה להפסיק לחשוב עליו.

אני לא רוצה פחות להתגעגע.

כן,נראה לי שאלה שאומרים שהזמן עושה את שלו

הם כנראה  כאלה שאף פעם לא עברו את חווית האובדן

וברגע של עידוד הם פשוט לא יודעים....

בכל שנה, באזכרה,אני אומרת שזה לא נכון שאומרים שהזמן עושה את שלו  ומקהה את הרגש. כי כל יום יום שועבר רק מרחיק אותי מהפעם האחרונה שראיתי אותו, דיברתי איתו, חיבקתי אותו...

תמיד גם איתי,בחלומות,ההזיות בהקיץ,במחשבות...היו ימים שלא עבר יום שלא חשבתי עליו נזכרתי בו או שפתאום הופיעה לי תמונה שלו מתוך הזיכרון.

 

תמיד אמרו לי שהזמן עושה את שלו

אבל אני מרגישה

שככל שהזמן עובר הכאב יותר גדול

וכנראה שלעולם זה לא נהיה יותר קטן

הדבר היחיד שהשתנה אצלי זה שהתחלתי להתרגל לזה.

 

ואני שואלת 'מתי כבר תחזור מהחוץ-לארץ' הזה..?!

ואני יודעת 'מישהו הולך תמיד איתי'.

תודה על השיתוף ברגשות ובחוויה מרגיש לי פחות לבד....

 

געגועים ביצוע: חוה אלברשטיין מילים ולחן: חוה אלברשטיין ובשבת בבוקר אין למי לצלצל ולספר איך עברה ההופעה ואבא לא שואל: היה קהל? ואמא לא אומרת: את נשמעת עייפה וכשכותבים עלי איזו מילה רעה אני עדיין חרדה שאבא לא יקרא שאמא לא תדע רוצה להיות ילדה טובה ולא עוברים בבית בדרך לצפון ולא עוצרים שם בדרך חזרה והמרפסת שממנה נופפו לי לשלום תלויה כמו עריסה ריקה וכשכותבים עלי איזו מילה רעה אני עדיין חרדה שאבא לא יקרא שאמא לא תדע רוצה להיות ילדה טובה אני לא בוכה רק מתגעגעת כל כך הרבה פנים כל כך הרבה אוזניים ואין למי לשיר שרים תמיד לשניים וכשהשניים מסתלקים שרים אל השמים אני לא בוכה רק מתגעגעת.

כאחת שאיבדה את אביה אני מזדהה עם כל מילה שנכתבה פה. גם אני תוהה היכן אבי והאם הוא מאושר. כמו כל אלה שחוו אובדן, גם אני מקווה שאבי מאושר ושטוב לו היכן שהוא נמצא... כנראה שלעולם לא נדע באמת..

כבר מזמן חשבתי איך המילה הראשונה של כל תינוק היא "אבא" ואיך אני כבר לעולם לא אוכל לקרוא כך לאיש...