אני יודעת בכלל לנהוג בג'יפ?

כשמלאו לבן שלי עמית 16, הוא קיבל ממני כמתנת יומולדת טיול לתאילנד. אמא ובן, סוליקו.
הרבה חוויות נפלאות עברנו יחד, אבל אחת מיוחדת במינה קשורה בנהיגה בג'יפ, ומאחר והתבקשתי  מפורשות  על ידי מארגני המסע לרענן את נהיגתי בג'יפ/רכב מהלכים, החלטתי לרענן גם את הסיפור הזה.

כתבתי את זה לפני שנים, אני מוציאה כשיו מהנפטלין:

אמא, אנחנו שוכרים אופנוע, מודיע לי הג'וניור.
התחלקת על השכל, ילד? אני לא יודעת לנהוג על אופנוע.
אז טוסטוס.
תרד מזה, אין סיכוי. אני גם לא יודעת לרכב על טוסטוס.
אז אני אנהג ואת תשבי מאחור.
yeah right. אין לך רשיון. ואתה, מאיפה אתה בכלל יודע לנהוג על טוסטוס.
אני יודע, מה זה חשוב. אז מה את אומרת?
אני אומרת שתשכח מזה, ובוא נרביץ עוד איזו מנה של נודלס.
בדרך כלל האוכל סתם לשנינו את הפה, צמד גרגרנים שכמונו. אבל הפעם לא עזרו הנודלס, ולא האננס,

ולא שייק פירות, ולא שום דבר מאכל. הילד רצה גלגלים.

טוב, אז אין ברירה, גברת אמא, אם את לא רוצה טוסטוס - חייבים לשכור ג'יפ!
אין מה לדבר על זה, הנהיגה היא בצד שמאל ואני אתבלבל.
את לא תתבלבלי, את תנהגי כמו גדולה, קטן עלייך צד שמאל, מה קרה לך?
עמית, אף פעם לא נהגתי בצד שמאל. תהיה ילד טוב ותשתוק, ובוא ניקח מדריך עם אוטו, יש מקומות

מדהימים בתוך סבך הג'ונגלים האלה. נטייל עם מדריך מקומי והסברים ויהיה כיף.

אבל מכונת ההפצרה המשומנת היטב לא הפסיקה מלטרטר.
(ואני חשבתי שיש לי אמא גזעית, יוצא שהיא סתם חנונית, חכי שאני אספר לכולם שהשתפנת.. וכ"ו וכ"ו

דיבר הילד כאילו אל עצמו..) בסוף נשברתי. אמא עם לב רך אני, בלי אופי...
שמנו פעמינו לסוכה כזאת שמשכירה ג'יפים. אחרי משא ומתן קצר, תשלום בדולרֶס ירקרקים, והפקדת

הדרכון שלי בידיו של תאילנדי מנומנם, קיבלנו מפתח לג'יפ סוזוקי, "הכי חדש והכי טוב שיש".

מילא לנהוג בצד שמאל של הכביש. נו, מתרגלים אחרי כמה קילומטרים נגיד שמתרגלים...  אולי אם זו דרך ישרה ואם אין פניות שמאלה ימינה.
אבל מי תאר לעצמו שידית ההילוכים נמצאת גם היא בצד הלא נכון ושאת כל הפעולות יהיה צריך לעשות ביד שמאל?
אני ביד שמאל אפילו באף לא יודעת לחטט! הכל בימין!

העיסקה מבוטלת, אני אומרת, ולא מאמינה על עצמי איך לא חשבתי על זה קודם.
- שום מבוטלת,  אומר הזאטוט, את תראי שיהיה בסדר, ואם לא תסתדרי אז אני אנהג...

(להזכירכם, בן 16, בלי רשיון, ואולי אולי פעם אחת אבא שלו נתן לו חצי סיבוב על האוטו באיזה מגרש שומם..)

אני הולכת לדבר עם התאילנדי שיחזיר לי את הדרכון והכסף ויקח את הג'יפ שלו לכל הרוחות. אבל איפה!

תראו לי תאילנדי אחד שיסכים להוציא מכיסו דולרים שנכנסו לשם. זה חד-כיווני, הפעולה הזאת.

 no can do, maddddam, no can do   הוא זימר לי בנעימה מתנגנת כזאת וחיוך מתוק על הפנים.
 אני כבר הייתי מוכנה לוותר על הכסף,  רק שיחזיר את הדרכון ונלך.
אבל כאן עמית מתערב ומשחק את הגבר במשפחה. תופס אותי חזק בזרוע ומוביל אותי אחר כבוד אל הג'יפ, פותח את הדלת, מצביע על מושב הנהג ופוקד שבי! די עם השטויות! חמש דקות תירגול, ואנחנו על הכביש!

אני, נדהמת לגמרי מפרץ הבגרות הזה של הילדון, פתאום תופסת שאני באמת מתנהגת בצורה מגוחכת.

מה הקטע, מה הפחד הזה שנפל עלי?

במרץ אני מדליקה את המנוע, שמה רגל על הקלאץ' ומתחילה לשחק ביד שמאל עם המהלכים: ראשון, שני, לא צריך יותר משני - בלאו הכי הכבישים צרים ואי אפשר

לפתח מהירות.

טוב, נו, רק ליתר בטחון אני מחפשת גם את המהלך השלישי, בטוחה שלא אשתמש בו.

גם את הרוורס היה קשה למצוא, ואחרי כל הנסיונות יד שמאל שלי כבר כאבה, אבל בסוף נמצא הרוורס האבוד.

לעמית היתה הצעת יעול:
את יודעת מה, את תלחצי על הקלאץ', ואני אעביר מהלך, איך זה? את רק תגידי לי 'עככככשיו' ואני כבר אעביר.

באותו רגע הייתי מוכנה להסכים לכל, העיקר שלא אצטרך לסמוך על שרירי יד שמאל החלשלושים שלי.

יצאנו לדרך.

לאט לאט נכנסנו לאוירה של כיף והתחלנו להנות מכל העניין.

- שימי קלאץ' רגע, עמית אומר לי.
למה? אנחנו בסדר, מה אתה מנסה לעשותתתתתת? אני כמעט צורחת מפחד.
את ברביעי, את קולטת? את ברביעי... תני גז!

קשה לי לשחזר את הצחוקים שהלכו שם. עמית כל כך נהנה לשחק עם המהלכים שהוא פשוט תיזז אותי, להעלות, להוריד, להאיץ, להאט, בקיצור להתחרע על הנהיגה.

ואני, נהניתי שהוא נהנה, ומתנדנדת בין היסטריה לאקסטזה השתתפתי בחגיגה עד הסוף.

מי שלא כל כך היה מרוצה מהעסק, זה הג'יפ עצמו, והוא דאג להראות לנו בדיוק איפה כאב לו.

שלט קטן על הכביש הראשי הצביע על דרך עפר צרה שהובילה למקום שנקרא "וילה פרדייז".
שאנחנו נחמיץ הזדמנות לבקר בגן עדן?
מאותתים שמאלה ויורדים מהכביש אל דרך העפר, ונוסעים בתוך ג'ונגל חלומי. צמחיה טרופית מדהימה. קופים על העצים. אין נפש חיה, אבל אנחנו נוסעים דוך לוילה פרדייז.

- טוב, תלחצי קלאץ', אני מכניס לרוורס שנסתובב.

אני לוחצת, הוא מנסה להכניס - לא נכנס.
עוד נסיון, לא הולך.
אין רוורס.
תן לי לנסות, אני אומרת.
לא הולך.

ככה, כמה דקות שנדמו כנצח.
פשוט אין רוורס בג'יפ הזה.

אבל לא יתכן, הרי כששיחקתי עם המהלכים בסככה של השכרת הרכב, בפירוש מצאתי

את הרוורס, לאן הוא נעלם פתאום?
אחרי הרבה נסיונות, שקלנו אפילו לשים ניוטרל ולדחוף את הג'יפ עד למצב של סיבוב, סיבוב ידני מה שנקרא. אבל עמית לא מוותר:

- חכי רגע, זה אולי תקוע, צריך להפעיל עליו קצת כוח, הוא אומר.

יאללה,  עכשיו צריך להתכונן לצעדה של איזה עשרה קילומטר עד הכביש הראשי.

אספנו את כל חפצינו מהג'יפ, נעלנו אותו טוב שלא יקרה לו חלילה משהו (הדרכון שלי בסכנה) והתחלנו לצעוד. בהתחלה בשתיקה רועמת, אחר כך איזו מילה מצחיקה אחת מפוגגת את המתח, ואנחנו שוב נכנסים לאווירת סתלבט. מה יש, חוויות, הכל חוויות.

פתאום, מאמצע הכלום צץ טוסטוס עם תאילנדי שמן רכוב עליו.
הלו, טקסי? הוא שואל אותנו..
 יס, יס,  יס - אנחנו עונים לו במקהלה, מודים לאלוהים הטוב שחסך לנו את הצעדה הארוכה.
אוקיי אוקיי.. הוא אומר ולא זז מהמקום.
אוקיי אוקיי, אנחנו עונים לו.  נו, תלך להביא ת'טקסי.
אוקיי אוקיי, הוא עוד פעם אומר.
אוקיי מה? איפה הטקסי?

אחרי עוד כמה אוקי'ים הדדיים כאלה, הסתבר לנו.... שהוא הטקסי.

טוסטוס, משהו כמו 50 סמ"ק, ונהג שמן ושנינו עוד אמורים להצטרף אליו.
הוא הצטופף קצת על המושב, וסימן לנו לעלות.
גם לי בלי עין רעה לא היה חסר משקל אז, ורק התחת שלי לבד היה צריך יותר מכל המקום שנשאר. מחזה סוריאליסטי כזה היה צריך להנציח במצלמה, אבל מרוב שהיינו נרגשים מעצם השתתפותנו במחזה הזה, זרחה מפרחונינו האופציה הזאת של הצילום.
דמיינו לעצמכם את השלישיה המוזרה הזאת על הטוסטוס הקטן והמצ'וקמק, שבקושי הצליח להתקדם

ב-10 קמ"ש מכובד המשקל שהיה עליו לשאת.
עמית היה הסנדוויץ' באמצע, ואני מקווה שמה שנמעך לו שם לא עשה לו נזק בלתי הפיך לחייו הבוגרים

כאבא עתידי.
בשליש תאילנדית, שליש אנגלית ושליש ידיים  שאל אותנו  התאילנדי לאן אנחנו רוצים:
לעיר ממנה באנו (30 ק"מ בערך) או רק לכביש הראשי?
עמית התחיל לנהל אתו משא ומתן כמה הוא רוצה עד העיר וכמה זמן זה יקח וכו'.
כאן כבר הייתי מוכרחה להפעיל סמכות אמהית, ולהגיד עד כאן! תוריד אותנו על הכביש הראשי, מספיק לי הסיוט הזה.
 
- למה, אמא, דווקא סבבה - מה את לא נהנית? אמרתי לך שצריך טוסטוס!

על הכביש הראשי נתנו לנהג בוחטה כסף. המסכן ניגב את הזעה ממצחו במטפחת שאפשר היה לסחוט אותה. חתיכת מאמץ היתה לו הנסיעה הזאת.
חבורה של תאילנדים שעמדה שם החליפה אתו בדיחות שנגעו כנראה למימדי הישבן שלי וכולם צחקו בקול גדול. גם אנחנו, יחד אתם. יש קצת הומור עצמי.

על הכביש עצרנו טקסי אמיתי - טנדר טויוטה אדום כזה עם שני ספסלים ארוכים אחד מול השני, ועשרים אנשים יושבים על מקום שמלכתחילה יועד ללא יותר מעשרה. אבל לפחות הוא נסע על הילוך רביעי כל הדרך, והביא אותנו ישר לסככה של השכרת הרכב.

כל הצבע נזל מפניו של התאילנדי מיסטר no can do, שנתן לנו ג'יפ טרנטה כשהתייצבנו בפניו ללא הג'יפ שלו. שניים וחצי משפטים בישראלית טיפוסית סידרו לנו את העניין.
פתאום צץ לו מאנשהו ג'יפ חדש דנדש, ( מה שאומר שבאמת הוא דפק אותנו לפני כן עם ג'יפ לא איי איי איי...)

הסברנו  לתאילנדי איפה הג'יפ הישן תקוע, והוא טיפל בכל השאר. קיבלנו  ממנו את המפתחות  לג'יפ החדש והסתלקנו משם בנהיגה נורמלית.
אחרי כל התלאות כבר הייתי למודת נסיון, ויד שמאל שלי פתאום שיתפה פעולה להפליא.

לעמית לא נתתי יותר לגעת במהלכים וקריאת ה"עכככשיו, עכככשיו" נשארה רק של סטלה המגמרת מאסקימו לימון.

כל זה קרה לפני כ-16 שנה, ובזה בערך מסתכם הנסיון שיש לי בנהיגה בג'יפ.
אני מקווה שחברותי לצוות 7 במסע מלכת המדבר לא יקראו את הסיפור הזה, אחרת הן בטח תחשושנה לתת בידי את ההגה...