אני כאן בחדר שלי.

בעצבות  מוסברת, בשקט מתבקש, בין מליון מחשבות, עשרות תחושות שבאות והולכות, שבות ונעלמות.

אבא. כבר שלושה שבועות עברו מאז הלכת לך. שקט לך אני מקווה.

אתמול הייתי בפעם הראשונה בבית שלך, אחרי מה שקרה.

אתמול בפעם הראשונה לא היית שם. לעולם לא תהיה. בית חדש שגרת בו 11 חודשים בדיוק.

לא סגרת  שם אפילו שנת חיים אחת.

אבל אני הייתי שם. אתמול.

הרגשתי אותך, התגעגעתי אליך, נדהמתי מתחושת העצב התהומי שהתחילה בדמעה אחת והפכה לפרץ בכי שקשה היה לעצור אותו.

בפעם הראשונה הצצתי לך במטבח בעין חדה ובודקת.

בפעם הראשונה נכנסתי לאמבטיה שהייתה לך בחדר השינה החדש שלך.

חדר שינה שקט, נקי, סדינים נקיים, אפטר שייב חדש ישב לו על השידה שלך.

לעולם לא תשתמש בו יותר. לא חבל אבא?

הכנת לך מקדש חולי.

בנית לך ארמון של אהבה עצובה.

שיפצת לך חדרי שקט מלאי כעס.

אבא. אתמול הכרתי אותך יותר מכל הפעמים בהן הייתי אצלך, פנים מול פנים, מילה מול מילה, אתה ואני.

אתמול בפעם הראשונה ראיתי כמה חולה היית, כמה תיקים רפואיים ישבו להם בשקט על שולחן חדר העבודה שלך. התעסקת בחולי יותר מידיי. ביקשת אותו אליך. חשבת שכך תתקרב לגן העדן שחיפשת כל חייך.

דורון (אחי) היה איתי. הוא היה הכי קרוב אליך. פיזית ומנטאלית. היה קרוב אבל אתמול גילה כמה רחוק הרגיש.

הזדהות.

הקשבנו אחד לשניה והבנו. לא טעינו בתחושות שלנו מעולם. כולנו. ידענו עד כמה אנחנו רוצים את אהבתך. ידענו שלעולם היא תישאר בגדר תעלומה.

ערן (אחי) מצא ביומן שלך, בתאריך יום ההולדת שלך את שמך ואת הכיתוב: 1951-2007

ידעת שזה הסוף. לא גילית. חשבת שאולי יהיה סיכוי קטן לשינוי. לאהבה המטומטמת הזו שאולי תגיע אליך בדרך לא דרך, דרך חולי וחדרי בתי חולים מרחמים.

אבל לא .

אתמול אבא הייתי בבית שלך.

לא היית כבר.

אחרי שעה הלכתי לבקר אותך בבית המלון המת בו אתה נמצא.

ביקשתי שיחרטו לב ענק על מצבתך.

אתמול ראיתי את הלב שלך אבא. לב ענק עם פרח בתוכו.

תמיד רציתי שתאהב אותי הכי שבעולם.

אז עכשיו, בכל פעם שאבוא לבקר אותך בביתך החדש, אראה את ליבך. 

אולי עכשיו אבא, הלב יהיה הקשר האמיתי בינינו.

קשר של אהבה,

לב של אבן.

אוהבת,

שרון.