| ראיתי שיש פה כמה אנשים און-ליין. כמו חלונות דלוקים בחושך באיזה בית דירות. בתור ילדה, שהיינו נוסעים מחוץ לקיבוץ הייתי רואה את הבתים האלה, עם כל החלונות ומתקשה להבין את הרעיון שמאחורי כל חלון יש חיים שלמים, מלאים ואמיתיים לא פחות מהחיים שלי. עדיין זה לא נראה לי הגיוני. לא מאמינה שבאמת אצל אחרים זה ככה. אולי לחלק. אולי כמה פה יש להם פרצוף של באמת. אבל כלם. זה קצת יותר מידי. וגם קצת הופך את שלי, את כל הפחדים שלי והתשוקות שלי והבדידות שלי והאהבה והאכזבה שלי והגעגועים שלי, לפחות ממשיים. אפסיים. |