כשהייתי בן שלוש, אמא לקחה אותי לגן. היו שם קירות מאזבסט. גם כשהלכתי לכתה א' היו לנו קירות מאזבסט. הוא היה כזה אפור ואני כבר התחלתי לחבב אותו. בהפסקות הייתי עומד ליד הקיר וסתם מצמיד את האף אליו ועוצם את העיניים. במבט ראשון, לא שמים על אזבסט, שהוא חומר שבצורתו הטבעית נחצב מן האדמה ובדרך כלל הוא נראה כמו סתם חומר אפור עם הרבה פסים ישרים לכל האורך, אבל מי שבאמת שם לב, יודע שיש בו גם בועות קטנטנות, ומקרוב הוא גם מרגיע.את התיכון, לצערי, העברתי בטרומי. אבל עם הצלצול האחרון, הייתי קם והולך ישר לבית הספר הישן, או לסככת האזבסט של יוסף החשמלאי, שמסביבה תמיד היו חתיכות אזבסט גדולות שאפשר לפורר.בצבא היה חרא. שלחו אותי לטירונות בשמונה תשע שתיים וכמעט דפקתי לעצמי כדור בראש מרוב דיכאון. בשבוע השני, בדיוק אחרי שאמרתי לדני שיותר גרוע כבר לא יכול להיות, הרס"ר נכנס לחדר ואמר לנו שהולכים לאזבסטונים לעשות מטווח. יצאנו מהבסיס והלכנו אחרי המפקד שאולי בשביל עפר ארוך. מאחורי הדיונה הגבוהה שהקיפה את הבסיס נגלה לעיני הפלא. סככת האזבסט הגדולה ביותר שראיתי מעודי. זה היה פשוט נפלא.חתיכות אזבסט גדולות התנודדו בעליזות, השמש טיגנה את הסיבים וקבוצות-קבוצות של אדים מהבילים ירדו מהם ועיוותו את האוויר. אני הייתי מאושר. נכנסתי לסככה והתיישבתי. השענתי את ראשי לאחור על האזבסט הלוהט ונשמתי את האדים. דברים החלו להיטשטש סביבי. מישהו צעק לקום אבל אני לא יכולתי לזוז. דני הרים אותי במהירות והכניס אותי לשורה. " לקבלת המפקד הכיתה תעבור להקשב. הקשב !" . מולנו הגיח סר"ן, קמב"ץ עם משקפי שמש של טייסים ואגרוף בגודל אשכולית. הקצין כחכח בגרונו ואז אמר " עמוד נוח. הוראות בטיחות למטווח. נשק – שישים מעלות, מחסנית הכנס, נשק טען. וגם תתרחקו מהאזבסטונים, הם מסוכנים ואסור לכם להיכנס אליהם. יש שאלות ?"" למה האזבסטונים מסוכנים?", שאלתי. " למה "? "כי זה חרא. אזבסט זה מסרטן" הוא ענה, "ותרשום לך שעתיים ביציאה על בזבוז זמנו של קצין בצבא".רציתי לצעוק. זבל, המטרנה שדחפו לו בבבלי הייתה יותר טובה ? הקצין עזב ואני התחלתי לצעוד בחזרה לבסיס עם תחושת מועקה קשה. מסרטן ? איך זה יכול להיות ? אני הרי מכיר את החומר הזה כבר חמש עשרה שנה ולי הוא לא עשה אף פעם שום דבר רע. הרגשתי כל כך מבולבל. הגעתי לאוהל ונשכבתי על המיטה. חשבתי על זה שאני רק בן שמונה עשרה וכבר ראיתי די הרבה אזבסט בחיים ומי בכלל יודע כמה זמן נותר לי לחיות. נרדמתי. בלילה חלמתי על לוחות אזבסט ענקיים שנופלים מהשמיים ומחריבים את הכל. |