מיושבת בדעתה יוצאת מגדרה
דברים שכתבתי
פוסטים אחרונים
- חוזרת לטפל 13/9/12
- חג הבשר 25/4/12
- שיר בגשם 10/3/12
- מניפסט 5/3/12
- קטע שתרגמתי בויי נט ספרים 21/2/12
- עדי נויהאוס - יש לרשום ולזכור 5/1/12
ארכיון
0
המין האחר
| כבר למדתי: לא כדאי להגיע לשירותים ציבוריים בכיסא גלגלים. העלבונות מתחילים עוד מחוץ לדלת, בואכה שלט ההכוונה. אסביר: ברוב מתקני השירותים הציבוריים אין תא מיוחד לנכים ואם הוא קיים, הרי שבכניסה ישנו שילוט תמוה משהו. הלה מפנה את ציבור המשתמשים לתאים בהתאם להשתייכות הג'נדרית שלהם, "גברים", "נשים" ו"נכים". הדבר מעורר תמיהה מסוימת, אצלי לפחות. האם הפסדתי דבר מה חשוב בשיעורי החינוך המיני? האם יש ידע סודי, על גורם ההופך אדם נכה לבן "המין השלישי" - שאינו גבר, וגם לא אישה, אלא "נכה"? העברית היא שפה ג'נדרית, או כפי שיונה וולך אמרה בשעתו, "סקס מניאקית". היא מבחינה בין רבות לרבים בהטיית השם. במקרה זה, יציאה ידי חובה (כלומר,  מודעה  ונניח שהבלגתי על העלבון ופניתי אל תא הנכים. שם הבעייתיות נעשית טכנית מאוד, החל בעובדה שאין די מקום "להחנות" את כיסא הגלגלים ועד היעדר מאחז תקין בצד האסלה (במילה "תקין" כוונתי למאחז שאינו מתפרק במגע הראשון, כזה שיישאר יציב גם לאחר שיישען עליו אדם בוגר). ההולכים על שתיים תוהים ודאי: הרי התא המיועד לנכים גדול מהרגיל, כיצד זה איננו גדול דיו? הבעיה היא שאותו שטח גדול לכאורה נעשה קטן בצורה שאינה מאפשרת שימוש, כאשר לעניין מתווסף כיסא גלגלים. קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, להשתמש במתקן, בניגוד מוחלט לכל שמותיו בעברית, בית שימוש, חדר שירותים, נוחיות ואחרים, המעידים על תפקוד יעיל. איך הגענו עד הלום? לדעתי, ישנה כאן סדרה של הנחות יסוד, שהקלות ביותר לעיכול מביניהן הן שהנכים (כולם. תמיד.) משתמשים בכיסא גלגלים "רגיל" (קל ומתקפל), ולרשותם (שוב, לרשות כל הנכים) עזרה מתמדת של אדם בריא (קרוב משפחה? עובד סיעודי?). הנחות אחרות קיימות גם הן, כנראה, אך קצרה ידי מלתאר אותן, בשל עודף הגיון בריא (אבל אם אנסה, יהיה זה, כנראה, משהו בנוסח: "נכים אינם נזקקים לאסלה. ממילא הם נעזרים בקטטר"). ואולי אין כאן הנחות יסוד והעניין בנלי הרבה יותר? הנה כך: קבלן קיבל על עצמו לבצע עבודה. החוק מחייב אותו, אם מדובר במבנה ציבור, לדאוג לתא מיוחד לנכים. הוא מנסה לחסוך בחומרים ובשטח אך, מצד שני, לצאת ידי חובה ולהראות למזמין העבודה שאכן, יש תא לנכים. התוצאה תהיה כל אותם ליקויים שפורטו להלן. תא קטן שאין בו די מקום לכיסא, מאחז שהותקן במקרה הטוב במיקום בלתי אפשרי (ובמקרה הרע כלל לא קיים), המחובר לקיר כלאחר יד. הצימוק, כמובן, הוא אותו שילוט תמוה בכניסה.
מה אפשר היה לעשות? נתחיל בשלט. במצב אידיאלי, היה קיים תא מיוחד לנכים בתוך כל-אחד מהאגפים, הנשי והגברי. אם אין מקום לשני תאי נכים אלא רק לאחד, טוב היה לוודא שהשלט נכון, הן מבחינת כללי השפה והן תקין פוליטית, כלומר להוסיף לו עוד שתי אותיות, כפי שכבר הצעתי.
ובעניין גודל התא, הסוגייה מזכירה לי קצת את פלפולי ראשי הכנסייה בשאלה הבוערת "כמה מלאכים ניתן להעמיד על ראש סיכה?" או, בגלגולה המודרני, "איך ניתן להכניס לתא קטן אחד אדם, כיסא גלגלים ואסלה?" אכן, שאלה דתית משהו. במצב הדברים הנוכחי, נראה שכדי שהדבר יתאפשר, תידרש התערבותו של נס. או, ושוב בגלגול המודרני, התערבות של הרשויות. לא רק המחוקקת (שהרי יש חוק שעבר בכנסת ב-1972, המחייב קיום תא לנכים בבית שימוש ציבורי), אלא גם המבצעת.
|
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה לך על הקריאה הרגישה והמעמיקה...
תמיד טוב להיות לעיר, בריא, עשיר וכו' מאשר להיפך.
למרבה הצער, חברתנו מנציחה מצב זה.
תודה על ההבנה.
"אחר" הופך נוח לקבלה, כשהוא כך "אחר"
קודם מוציאים מ-הכלל נותנים שמות ואח"כ כבר לא ניתן להחזיר אל הכלל.
מותיר את ה-אחר ב-אחרותו ואת הכלל נוח להתפעל מעצמו.
הכוכב כבר בפנים.
יוסף.
ראשית המון תודה על הפוסט הזה.
אף פעם לא נתתי את דעתי לכך ששירותי נכים ממודרים כג'נדר נפרד. כמו שאמרת הסיבה לכך היא בעיקר בורות וחוסר רגישות מה שמאפיין את החברה הישראלית בכל כך הרבה היבטים.
רבות יוצא לי לתהות על החלמאות הישראלית והסיבות לה. הרי זה לא נובע מטיפשות או חוסר יכולת לחשוב. יש במדינה הזו מעין הלך רוח של זבנג וגמרנו, מעין חפיפניקיות ושרלטנות פזיזה שבבסיסה חוסר האמונה שנשאר פה עוד זמן רב.
נראה כי כל המדינה הזו, על התרבות והמבנים בה נשענים על קנה רצוץ שהולך כל רגע להעקר ממקומו ממש כמו אותו מעקה שעליו דיברת בשירותי הנכים.
כן, יצא לי.
ארה'ב, קנדה ומערב אירופה - כל הכבוד.
במזרח אירופה המצב הוא על הפנים.