בהופעת המחווה החגיגית לכבוד ההרכב הפולחני נושאי המגבעת הרגשתי שנולדתי טיפה מאוחר מדיי. כששמעתי וראיתי את טורי פוייזן לראשונה הייתי משוכנעת כי ההיפך נכון. אבל ההופעה של דנה וירמי גרמה לי להרגיש, גם אם זה לערב אחד, שנולדתי בדיוק בזמן.

כמעט שני עשורים הספיקו לחלוף מאז החלה דנה את הקרירה המוסיקלית שלה, וגם אני הספקתי כמה דברים מאז, מרגש היה לפגוש אותה שוב ולראות מה השנים שחלפו הוסיפו לה מעבר לכמה קמטים בלתי נראים. ומה הן הוסיפו לי. הזדמנות יפה לאבחן, בפרספקטיבה של למעלה מעשור, מה השתפר, מה נישכח ונישאר מאחור, מה התחדש, ומה לעולם לא ישתנה. י

את ירמי שמעתי לפני כמה חודשים ורציתי עוד, לדנה שמור מקום מיוחד בלב ובמדף הכי חשוב בבית. שתי סיבות מספיקות בשביל ללכת לשמוע מה יש לזיווג המסקרן להציע לנו.

את סיבוב ההופעות המשותף החלו ברגר וקפלן לפני מספר חודשים ועושה רושם כי בהצלחה. ומדוע לא בעצם? לכל אחד מהם יש כבר לפחות קיר וחצי של תעודות ומדליות בתחום המוסיקה הישראלית בכלל ובתחום הרוק בפרט, שניהם פחות או יותר באותו גיל, התחילו פחות או יותר באותו זמן, ושניהם ללא ספק רוצים ומצליחים לשדר כי הם מתכוונים להמשיך להזרים עוד הרבה אדרנלין על בסיס רוק.

את הערב פתח אייל אבן צור עם כמה שירים מוצלחים משל עצמו. השם אומנם נשמע ירוק, אבל הוא כאן כבר הרבה זמן והוא מכיר מקרוב את מאחורי הקלעים של תעשיית המוסיקה . הוא ייסד את להקת נעליים באמצע שנות התשעים ולאחרונה, אחרי שעבד עם השמות הגדולים, החליט לזנוח את עמדת הסאונדמן ולעמוד במקום הכי שווה באולם. הבמה. אחרי כמה שירים שאפשרו להכיר ולטעום מאייל, שהשאירו טעם של עוד, עלו צמד הבלונדינים לבמה.

לרגע חששתי שהערב יישמע כמו חיבור מלאכותי של להיטי הזוג או פגישת מחזור בה מנסה כל אחד להוכיח לקהל ולעצמו מה הספיק עד היום. אך החששות היו לשווא. כל אחד בדרכו אומנם הזכיר לנו מה הוא למד עד היום, אבל זו הייתה רק ההתחלה. ירמי וברגר לא באו באותו ערב למחזר את אותם שירים מוכרים ואהובים, הם באו להראות לנו שאין גבול למה שאפשר לעשות עם שיר אם רק יש לך את הכישרון והתשוקה לכך. נראה היה שדנה הייתה במיטבה, כנראה שהדפוק הזה עושה לה טוב. גם ירמי לא שכח לרגע לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב. להופיע.

אחרי כמה שירים אנרגטיים, ירמי נירגע לכמה דקות, נעמד וחולק איתנו מילים חדשות-

'כמה את רוצה?

תמיד יהיה יותר.

עכשיו כשזה ניגמר,

מתעורר החשק.'

כעס, תסכול, געגוע, תשוקה. כל כך הרבה ניתן לקבל בשיר אחד. מאדם אחד.

לשיר העדין 'ממחר' של קפלן התווספו גיטרות ודיסטורשאנים, ירמי נתן דרור לכל אותם דברים שפרצו מתוכו באותו ערב, דנה הוסיפה את קולה הנשי והמיוחד. התוצאה שנרקחה הייתה משובחת. הפקה מושקעת, נגנים מצוינים, סאונד מדויק ושני כוכבי רוק.

לפעמים אחד ועוד אחד זה הרבה יותר מזוג.

כל אחד מהם יכול למלא את הבארבי לבדו,  ולמרות זאת השניים יכולים ללמד רבים בתעשייה איך להפיק מופע זוגי מוצלח. סנכרון מוסיקלי טבעי, קבלה אחד של השני, הערכה הדדית. איזון יפה בין האישה לגבר. דנה עוברת מגיטרה קלאסית לחשמלית כאילו מחליפה הילוכים בפשטות. ירמי מבקר גם בעמדת המתופף האהובה עליו, ועושה זאת בהצלחה רבה. הצמד וכל אחד בנפרד מכיל עולם מוסיקלי רחב.

דנה מצידה, בשלה ומפייסת, מנסה לאזן את המתרחש על הבמה, להרגיע את ירמי שמשתולל כהרגלו. בסיום השיר 'מחכה', מסבירה לנו ברגר שהשיר הידוע בעצם בעל ניחוח ציני ואין באמת טעם לשבת לחכות לאביר על הסוס הצחור. ירמי רק חיכה להזדמנות להעלות את הנושא הרגיש לדיון וניסה להתגרות. דנה שומרת על איפוק ומחייכת לעברו עד שגם היא מחליטה להשיב.  היו אלו מעין קטעי קישור מאולתרים, כביכול, אך לעיתים התחושה הייתה כאילו הגענו לחדר החזרות של שלהם, ולא להופעה.

דנה ברגר וירמי קפלן של 2008 אלו לא אותם ילדים של תחילת שנות התשעים. שניהם הזכירו לכולנו בדיוק מדוע הם הצליחו וימשיכו להצליח. הקהל מצידו נהנה מאוד ולא הפסיק להתרגש מהיכולות של הצמד לרגש אחד את השני ואותנו, ולהרקיד את כל בואי הבארבי בגווני רוק מוצלחים ולחדור פנימה. כל אחד מהם עשה דרך ארוכה עד היום, עליות ירידות, הצלחות וטעויות. אבל אל תטעו לרגע, במקרה של שניהם, זה רק שיבח אותם. כל מה שזכור לנו מהם נישאר, וכל מה שהתווסף אליהם מאז, זהו רק רווח נקי שלנו. ושלהם.

(דנה ברגר וירמי קפלן, בארבי תל אביב, 3 לאפריל 2008)