"אה... הרגע הזה בתיאטרון, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק והקהל יושב בחושך ומחכה בדומיה, כל הציפיות, כל החלומות של אלף איש מרוכזים בנקודה אחת באפלה שממול; יש לי הרגשה שכל חיי אני חיה ברגע הזה, מחכה בחושך, ותיכף ייפתח המסך..." (חנוך לוין, מתוך "סוחרי הגומי") הפעם, הלופט הוא רק משל. הרצון הזה למלא חלל ולהופכו מתהום לשיא, הוא משל לחיים שלי. הפעם, לשם שינוי, החלטתי לא לחלוף עוד. בתוך רגע לא מודע של כוח, הסתמן בי אומץ, שורה שלא נכתבה, חורף שתם, המון מילים שנאמרו ושקט אחד, שכבר הכאיב לי. עייפתי מלהותיר סביבי תחושת ארעיות, רק על מנת לא לחוש שייכת. לא הפחד מהשייכות הרתיע אותי, אלא תחושת הפרידה ממנה. הצורך לעזוב בית ולסגור, שוב, מאחורי, עוד דלת. שוב ללכת. ללכת, לאחר שכבר התרת לעצמך להניח ראש בסוף של יום, התרת את עצמך ופרמת קשרייך ערב ערב, במה שבחרת לקרוא לו בית. בית עם איש. זה לא הזמן שלי לאהבה. החיים סימנו בי חריצים עמוקים מידי, על מנת למלאם בגברים עוברי אורח. כבר בגרתי מספיק לדעת, שעל מנת לקום עם מִשהו בבוקר, צריך ללכת לישון איתו, בלילה שלפני. אינני יכולה. לא עוד. כבר זמן רב שלא. גם האחד והיחיד, יחלוף בחייך תחילה, כעובר אורח, ואני.. איני יכולה להביט כעת בעוברי אורח, גם לא בו. זה לא הזמן שלי לאהבה. לא עכשיו. מתוך השקט הגדול הזה, נולד האומץ הגדול לקפוץ אל החלום. התאווה העצומה להקיף את עצמי בכמה שיותר אנשים, שצמאים, כמוני, למגע אנושי. במילים הכי פשוטות, חיפשתי חום. פיזית. זה מה שאומר הלופט בשבילי. אני יושבת וקוראת את התגובות שלכם ולא מאמינה. מנהיגה? כוח? סוחפת? אני?? אני בכלל הגעתי הנה לחפש אתכם. למלא חלל עצום בתוכי, להפוך מארעית לקיימת. כי די. זה אולי לא הזמן שלי לאהבה, אבל זה בהחלט הזמן שלי להיות. שקט עכשיו. ערב חג. הקטנים אצל החצי השני. ואצלי רק ערב. בלי חג. ברקע "dreaming" של ערן בדינרי, בראש המון מחשבות. אני לא יודעת כמה מכם יודעים כמה צורב הלבד הזה. ולא. זה לא לבד של מִסכּנוּת. זה לבד מבין, שזה לא הזמן שלי ועדיין אין לי את המקום שלי ואני נשבעת לכם, זה כואב. מהאמצע של הבטן עד לבפנים של הלב. זהו. זמן רב מידי שלא כתבתי. מהבטן. לא מבין הררי האבק של הלופט. בין טירוף העשייה, רעש הבנייה, הצוות המדהים והחלום שנרקם נותרתי גם אני. לפעמים לבד, משתוקקת לרקוד ונשארת לשבת. כי ככה. ______________________________ לא יכולתי להאמין באלוהים שלא יכול לרקוד... אמר ניטשה. אני מסכימה. |