כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה

    אבא

    35 תגובות   יום שישי , 25/4/08, 21:11

    18 שנה עברו מאז אבא שלי מת.

    הרבה זמן.

    הפצע כבר אמור להגליד - לא ?

    רוצה להשתחרר מכבליו. ולא יכול.

     

    צל גדול היה לו.

    צל שגונן.

    צל שאיים.

    אבא גדול, מופלא ונורא.

     

    ופתאם הוא הלך.

    והאדמה נרעדה.

    וחור ענק נוצר.

    והבית קרס.

    ואני נשארתי לבד. לבד. לבד.

     

    ובימים קשים,

    הגעגוע הוא רב,

    למצח הגדול והחם.

    ולקרקע המוצקה תחת רגליו.

     

    כשהייתי ילד היינו נוסעים באופניים ביחד.

    ובעליות הקשות הוא היה דוחף אותי מאחור.

    היד שלו על הגב שלי והופ...בקלי קלות מגיעים לסוף העלייה.

    ועדיין, 18 שנה אחרי מותו, אני לפעמים צריך את אותה היד.

     

    והגעגוע הוא גדול וכואב.

    כלכך הרבה דברים קרו מאז,

    וכאילו כלום לא קרה בעצם.

     

    וכמובן שהגעגוע הוא סלקטיווי.

    געגוע לחלקים היפים והטובים שבו,

    ולא לחלקים הקשים, המסרסים ,הביקורתיים והדורשניים כלכך. 

    וכלכך רוצה לראות אותו היום בגובה העיניים.

    ועל כלכך הרבה דברים לכעוס עליו.

    לצעוק עליו. להטיח בו.

    לספר לו, להתגאות לפניו.

    כלכך הרבה דברים שעוד נותרו שהוא יספר לי.

    כלכך הרבה רגעים יחד שהלכו לאיבוד.

     

    אבל אין. אין . אין.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (35)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/8/10 18:34:
      התחברתי לגעגוע.
      כאחות ל"משפחת היתומים" ,
      הזדהיתי במיוחד עם זכרון האפניים.
      אולי אם תדמיין את היד שלו על הגב,
      זה יעזור.
      לצערי את החור כנראה שאי אפשר ממש להעלים.
        8/5/10 13:30:


      זה כואב להרגיש את הזמן עובר.

      מאוד מרגש.

      תודה שחלקת

        7/5/10 21:22:

      איזו פתיחות מרגשת.

      אני לא יודעת אם זה מעודד אותך, אבל נראה לי שגם אם אבא שלך היה חי יותר שנים

      כנראה שלא הייתם פותרים את כל המטענים שביניכם.

      לפעמים לא פותרים בעיות בין בני משפחה, אלא לומדים איך לסלוח ולהבין שזה מה יש.

       

        12/10/09 12:20:


      אבנר,

      כל כך יפה כתבת את אשר על ליבך,

      וקשה , קשה הגעגוע,

      אך אתה, הקפד לנצור עמך את הרגעים היפים

      האוהבים והתומכים..........

      ואת הכעס, הנח בצד,

      הוא לא משרת אותך יותר.......

      שם בשמים, אביך צופה בך

      וגאה, ויודע......

      ואתה תמשיך הלאה לזכור, לכבד ולהתגעגע.

      זו דרכו של עולם.

      אסתי

      דר הצבע

      פתחת את הלב שלי וראיתי איך יוצאים מתוכו קולות,

      וידיים שזופות שסרגו רשתות,

      עיניים שהביטו לים ולעולם לא נחו,

      מכונית נוסעת על כביש רחב

      ובה ילדותי.

       

      כתבת מרגש.

      כל כך מרגש.

      והלב שלי נוהה אחר געגועיו.

       

        24/1/09 14:15:

      אבנר

      *לגעגוע!

      בשעה שאנחנו מתגעגעים...אנחנו זוכרים.

      ובשעה שאנחנו זוכרים...אנחנו משמרים את הרגעים היפים.

      ואז...אנחנו מקפידים לזכור!

      יום נפלא.

      מהדס


       

        11/1/09 14:56:


      את היד הזו שדוחפת מאחור, צריך תמיד,

      גם בגילינו המתקדם.

      וכשאין אותה, המחסור הוא קשה, ותחושת הלבד היא קיומית.

        10/1/09 13:24:

      אומרים שזמן הוא התרופה הטובה ביותר.

      אבל יש פצעים שגם הזמן לא יכול לרפא - הכאב מתכהה התדירות שלו יורדת העוצמות משתנות באות והולכות.

      הזכרונות מציפים הגעגועים חונקים.

      אבל הכאב נשאר.

      יכולתי לחוש את כאבך.

      דמעה


       

        22/12/08 07:54:

      חיבוק גם ממני,

      מה אכפת לך, שיהיה..


      מרגש.

      כמו שנאמר ע"י חכמים ממני, ליתמות אין גיל.

       

      ותודה ששיתפת.

       

      ניצה

        10/12/08 07:25:


      הי

      אני מציעה לך לנסות ולראות אם ישנם דברים שרצית לומר לו ולא אמרת ותעלה לקברו ופשוט תדבר אתו ואם זה לא פותר את הבעיה תמצא משהו שמטפל במח אחד והוא יעזור לך לשחרר את הפן הרגשי

       

      אשמח לעזור לך

        15/11/08 19:43:

      כתוב מאוד יפה. כואב ונוגע.

      אזלו הכוכבים.... אבל אחזור

        7/11/08 14:58:

       

      אני מזדהה עם אובדן ההורה בכתיבה שלך.

      החוויה הקשה הופכת לחלק מהחיים.

      היא לעולם לא נעלמת.

        9/10/08 17:23:


      אבנר שלום לך

      ראיתי שהיית אצלי והחלטתי מכל הפרצופים שצפו בי להכנס אליך

      ויתומים נמשכים ליתומים

      וכתבת מקסים ומרגש

      ומחר אני עולה לאזכרה התשיעית של אבא שלי

      ואני קוראת את דבריך ומדהים לא משנה כמה עוברות השנים

      אבא תמיד נשאר עם כל מה שזוכרים

       

      אני מזדהה מאוד עם התחושות שלך

      נשארים זכרונות למזלינו

        8/10/08 15:25:


      "ורק בגללי הוא היה האבא שלי"...

      לשנינו לא נישאר אבא.

      והדמעות כבר מבקשות לצנוח.

      כתבת כל כך יפה, שלחתי כוכב.

      שיהיה לך רק טוב, כל ה-

       

        30/9/08 17:35:

      מרגש, אמיתי וכן. תודה

        27/9/08 23:37:

      מאוד מתחברת למה שאתה עובר

      אין נוסחאות להשלמה עם השכול

      זאת דרך פרטית

      וכל אחד מפלס לו את השביל שלו

      בזמן שלו,

       בקצב שלו

      עד סוף ימינו אנחנו נפרדים

      וכל ימינו אנחנו מתמודדים 

      כל מה שאוכל להגיד זה

      שחשוב לבכות על העבר

      חשוב לחיות את ההווה

      וחשוב לחלום על העתיד

       


      שתיקה. ואין דומה יתמות אחת לחברתה.ואין דומה הכאב.יודעת.

       

        14/6/08 11:07:

      אני כל כך מבינה אותך....

       

      קבל את כוכב הספתח שלי

      וחיבוק

       

      שבת נפלאה

        13/6/08 13:55:

      אמא שלי אומרת שאתה לא מפסיק להיות יתום,

      והחור הזה, של הגעגוע, שנפער - לא נסגר.

      רק מתרגלים אליו, אני חושבת, לחוסר הזה. 

        13/6/08 12:05:
      גם אני אבדתי אבא בגיל 18 וזה עדין קשה. אבל צריך להסתכל על הגעגועים כעוגן. אתה הוא אתה בזכותו, במידה מסוימת, וצריך לשמר את הזכרון ולהפיק את הטוב מתוכו. לדעת שזו היתה זכות להיות הילד שלו.
        26/5/08 00:07:
      מבינה אותך.
      חיבוק גדול
        20/5/08 11:10:
      המילים נגמרו לי אז במקום - שולחת במשלוח מיוחד ואישי - חיבוק ענקי.
        20/5/08 09:43:

       

      צטט: באשי- 2008-05-17 07:22:26

      כתבת באופן מרגש.

       

      איך הוא היה לא כהורה. כאדם?

       

      לי היתה התפתחות בהתקרבות להורי כשראיתי אותם ללא ההקשר ההורי ... כאנשים שיכלו להשיל מעליהם את הגלימה הכבדה של ההורות.

       

      תודה באשי  :~)

       

      כאמור בפוסט, הקושי הגדול שלי הוא בכך שהוא הלך ממני עוד לפני שיכולתי לראות אותו בגובה העיניים, כאדם ולא רק כהורה.

      היום אני מנסה להשלים את התמונה ולהשיל ממנו את הגלימה הכבדה של ההורות, אבל זה לא כלכך פשוט בהתחשב שמה שנשאר לי ממנו זו רוח, דמות סטטית וזיכרונות בלבד.

       

        17/5/08 07:36:
      מזדהה עם הכאב שלך, מקרוב.
        17/5/08 07:24:
      סימן השאלה בשורה הראשונה בטעות. מצטער.
        17/5/08 07:22:

      כתבת באופן מרגש?

       

      איך הוא היה לא כהורה. כאדם?

       

      לי היתה התפתחות בהתקרבות להורי כשראיתי אותם ללא ההקשר ההורי ... כאנשים שיכלו להשיל מעליהם את הגלימה הכבדה של ההורות.

        15/5/08 18:36:
      כתוב יפיפה
        14/5/08 15:14:

      כל כך נוגה.

       

      הזכרת לי חויית אבוש רחוקה, חי חי חי :)

      בקיבוץ, לימד אותי אבוש לרכוב על אופניים בגיל 4

      הוא היה מחזיק את אופניי מאחור במקום גלגלי עזר, אה מה מה....

      בעוד הוא היה מרגיע "אני מחזיק אותך, זה בסדר" היה מוסיף "כל הכבוד" ומוחא כפיים!

      וזה הרגע בו הייתי מאבדת שליטה על האופניים לטובת הגיון בריא של פספוסה בת 4...

      ועד היום, בגיל 32, האופניים שלי הם כלי התחבורה העיקרי שלי,

      המאפשר לי להשאיר את הפונטו ללקט  גגלי פיקוס בכיסוי פח מושלם.

       

      נוסטלגיה.

       

        7/5/08 23:26:

      כתבת מקסים

      כאב של אבדן במיוחד של הורים לא נרפא עם הזמן

      הגעגוע אינו מרפה

      כוכב לחיזוק

        27/4/08 00:47:

      הורים.. תמיד יחסרו.. הזמן לא מכהה את הגעגוע...

      גם אמא שלי איננה.. כבר 21 שנה...

        26/4/08 17:36:
      מאמי. כוכבים זה לא הקטע שלי, אבל אתה כוכב בעצמך.
        25/4/08 22:34:

      תודה נסיכה.

      :~)

        25/4/08 21:19:

      כתוב מאוד יפה. כואב ונוגע.

      אזלו הכוכבים.... אבל אחזור.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      אבנר.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין