כשאני מביטה ברשימת החלומות שגיבשתי להלן, היא נראית לי ישימה ואפשרית והגיונית מאוד מצד אחד, ומצד שני – הזויה ובלתי ניתנת למימוש, בחלקה הגדול לפחות, בלי איזה זכייה בלתי צפויה בפרס הראשון בתכנית המנויים של מפעל הפיס, תכנית שעד כה זיכתה אותי אחת למספר חודשים בסכום הלא עגול אך המרשים של 11 שקלים חדשים, טבין וטקילין. ובכל זאת, ואף על פי כן ולמרות הכול, זה עושה לי טוב. באופן לא מובן, עצם הניסוח שלהם גורם לי להרגיש טיפ-טיפה יותר קרובה למימושם. פתטי קצת, אני יודעת, ובכל זאת. אז הנה היא לפניכם, רשימת המכולת החלקית בהחלט של החלומות שלי:

 לחזור ללמוד – אתם תצחקו, אבל מה שאני הכי רוצה ללמוד זה יוגה. הוראת יוגה, ליתר דיוק. למה זה מצחיק? כי אמנם היו תקופות בעברי הממש רחוק שהצלחתי להתמיד בשיעורי יוגה במשך מספר חודשים, אבל בזה מסתכמת רשימת הישגיי המפוארת בתחום. ובכל זאת, מדובר בחלום שמנקר לי כל הזמן במוח. אני אשכרה רואה את עצמי בעוד עשר ועשרים ואפילו שלושים שנה, שיערי המאפיר אסוף ברישול, לבושה בבגדים קלים ונוחים מול קבוצת תלמידות ותלמידים מעריצים ומתרגלת עמם בצוותא תנוחות משונות. יוגה מתלבשת עלי כמו כפפה על יד, ואני רואה את עצמי מזדקנת יחד איתה בכיף.

 לכתוב ספר – האמת היא שגם פיצ'ר בא בחשבון, בהחלט. אבל הרומן הראשון שלי, שעוסק במשולש אהבה מיוסר, לא נותן לי מנוח כבר שנים ומסרב להתפוגג ולהתאייד כמו אינסוף הבזקי הרעיונות ושברי הסיפורים שבאו והלכו. מבלי לפרט יותר מדי – עמוס עוז אמר פעם שהוא לא אוהב לדבר על ספרים שטרם כתב, כי כשמדברים לא כותבים – אגלה לכם רק שחלק לא קטן מהרומן מתרחש ברומא, מה שמוביל אותי להמשך הישיר של החלום – שהספר ייצא ויצליח מאוד גם באיטליה, ואז יזמינו אותי להרצות אודותיו ברומא אהובתי, כולל אירוח מלא על חשבון המזמינים.

 לגור בחו"ל – האמת חייבת להיאמר, שזה מסוג החלומות שהייתי צריכה לממש בטרם הפכתי לרעיה ואם בישראל. אמנם מימשתי אותו באופן מסוים כשגרתי שנה בניו-יורק אחרי הצבא, אבל איכשהו נדמה לי שלגור בברוקלין ולעבוד בתור או-פר במשך שנה ואז לטוס חזרה לארץ רק כי נדמה היה לי משום מה שאני חייבת להתחיל ללמוד קולנוע – לא ממש נחשב. אז אמנם את החלומות הסטודנטיאליים והרווקיים – כמו לגור כמה שנים בפאריז, או ברומא, נאלצתי לזנוח כאמור בשל מצבי המשפחתי, אבל בהחלט יתאים לי גם עכשיו לארוז את המשפחה ואת הפקלאות ולגור כמה שנים בחו"ל. בתוקף הדרכון האמריקאי שלי – אחד הנכסים הממשיים היחידים שהוריי הורישו לי – אוכל לעבוד שם ללא חסדי הגרין קארד. נטייל, נאכל, נבלה, נחיה, נחזור. אולי. 

 לחזור לגור בצפון – או ליתר דיוק, קרוב יותר להורים. לא בקיבוץ עצמו, חס וחלילה. משם ברחתי כאחוזת שדים עוד בטרם מלאו לי 21 שנים. אבל תנו לי איזה בית קטן ומקסים ביקנעם המושבה, נניח, או באחת ההרחבות הקהילתיות באזור, ואהיה המאושרת באדם. ילדיי יזכו בקרבתם של סבים מסורים, שכיום נאלצים לראותם רק פעם בשבועיים, ואני אזכה בעזרה יומיומית ואולי אפילו בסוג של תיקון של כל מה שערגתי אליו כילדה. וחוץ מזה, נראה לי שאחוש פחות חנוקה ויותר נושמת כשאתקרב לשדות הירוקים והלא נגמרים של ילדותי. 

זו רשימה חלקית בהחלט כאמור, ואני מודעת לכך שיש בתוכה סתירות פנימיות מובנות לא מעטות. אבל נכון להיום, כל אחד ואחד מהחלומות האלו התנחל בתוכי ומסרב לעזוב בטרם מימוש.

המשך יבוא.