אז אחרי שטענתי בתוקף שעל פסח השתלט לובי יצרני המצות אני חייב לאזן את התמונה. כן, אני עדיין חושב שהיתה השתלטות. אני עדיין סבור שהיא הייתה עוינת. ואין לי ספק שגורם מסחרי עומד מאחורי איסור החמץ. אבל אני גם מצטער שחמץ נמכר באופן כל כך פומבי.

עכשיו, אני לא נגד מכירת החמץ בפסח. אני פשוט קצת מצטער שהוא נמכר בפומבי. אני לעולם לא יתנגד לזה, אני פשוט קצת מתגעגע. אני מתגעגע לפסח של הילדות שבו היתה קצת צניעות והתחשבות (הדדית, עדיין לא היה החוק של ש"ס, אנשים לא אכלו חמץ מבחירה, בטח לא בפומבי). אולי יותר מגעגועים לפסח של הילדות אני מתגעגע למוצאי החג של הילדות. גדלתי בדירת גג בת"א, ואחרי שבוע ללא חמץ (משפחה חילונית למהדרין), היינו יוצאים לגג לחפש שלושה כוכבים והיתר לבלוס פיצה טרייה. עם צאת שלושת הכוכבים התייצבו בביתנו הסבים והסבתות שלי עם מגשי פיצה טריים של "פיצה דומינו" (מרחוב "המאספים" היום "לסקוב") והטעם אחרי שבוע של איסור אכילה היה לא פחות מטעם גן עדן. אז, כדי להשיג חמץ בפסח, היית צריך ליסוע ליפו (ומי שאכל חמץ, אכל בביתו ובצנעה). ולכן במוצאי החג היו תורים סביב המאפיות והפיצריות (מה שללא ספק פיצה על העדר המכירה במהלך החג).

מאז עברו הרבה מים עכורים בירקון (רובם הגיעו מהים – כי כל הנחלים הולכים לים חוץ מהים שהולך אל הירקון), והיום מסיבות רפואיות אסור לי לאכול פיצה (אני לקטוזי – לא מסתדר עם מוצרי חלב), ומודה שאני משתדל מאוד להמנע ממצות. אבל עדיין מצטער. אין לי ספק שמשהו בחברה שלנו השתנה – ואני בספק אם לטובה. כי עכשיו נעלם לו הפסח, אבל יש לי חשש שיום כיפור בדרך. ואת יום כיפור אני ממש אוהב. וכשהוא יעלם הכל ילך לאיבוד.

אז זהו, קצת קינה סיכיזופרנית למוצאי החג הקרב.