אולי זה רק אני, אבל ככל שאני חושב על זה יותר, נראה לי שהכניסה של יאיר לפיד לפוליטיקה היא רק עניין של זמן. הוא הפציע כשחקן ביליארד עטוי מעיל עור בפרסומת, והמשיך את דרכו בכתיבה שנישאה על אדרתם של ריימונד צ'אנדלר ורון מייברג. אבל הדבר המעניין ביותר הוא, שלא כמו מייברג למשל, לפיד נמצא בתהליך תמידי של חדירה אל (שלא לומר הגדרה של) לב הקונצנזוס.

  לא כל פוליטיקאי יכול לעשות את המעבר ממסדרונות הכנסת למדיה, אבל כל איש תקשורת רציני יכול, לפחות תיאורטית, לעשות את ההיפך. רונלד רייגן לא הפך לנשיא ארה"ב תודות לערבים ארוכים ומיוזעים בהם התחכך בבוחרים הפוטנציאליים בחוגי בית בעיירות נידחות בדרום קרוליינה, וגם צ'יצ'ולינה (להבדיל) לא חבה את המקום שלה בפרלמנט האיטלקי למצע מנומק. אפשר כמובן לקחת דוגמאות קרובות יותר, כמו שלי יחימוביץ', אבל בכל מקרה, הנקודה ברורה – למדיה יש את היכולת להוות קרש קפיצה לפוליטיקה.  

לפיד לא מגלומן, אבל שנים ארוכות של ליטוף האגו והפיכתו ל'מאמי הלאומי' המקורי וודאי גורמות לו לחשוב שהוא לא רק ראוי, אלא גם יכול, לקחת חלק מרכזי בהנהגת המדינה. אם האנלפאבתים של ש"ס, המקורבים מהליכוד והסניליים מהגימלאים יכולים לחבוש את ספסלי הכנסת, אין שום סיבה שהוא לא יוכל לעשות כן. אבל לפיד לא ילד. הוא לא יסתפק בחברות סמלית לחצי קדנציה אלא ילך על כל הקופה. יש לו פשוט יותר מדי מה להפסיד אם הדברים לא יסתדרו, והוא ילך על בטוח, ולמרחקים ארוכים.

  הוא לא צריך ללכת רחוק כדי לראות איך עושים את זה – יש לו הרי את אבא שכבר הראה לכולם איך ממירים הון תקשורתי בהון פוליטי בהצלחה מרובה. אבל יאיר ירצה יותר מזה, ובטווח הארוך הוא לא יסתפק בפחות מראשות ממשלה.   עכשיו, לאחר שנים ארוכות של כתיבה, עריכה, הנחיית תוכניות אירוח ועשייה לביתו באדיבות אריסון ושות', לפיד נמצא בנקודת הזינוק האידיאלית למרוץ הפוליטי. מהכורסא המרופדת של 'אולפן שישי' כבר אין לו כל כך לאן להתקדם בטלביזיה, הכוונת שלו וודאי מופנית כבר לאופקים חדשים, והמעבר מכורסת המראיין לכורסת המתראיין לא יהיה קשה, ואני מניח שאפילו די טבעי.   

   הוא כבר גיבש לעצמו פרסונה ממלכתית תודות להשתתפות באינספור קמפיינים וערבי התרמה חברתיים ובלתי-מזיקים, ועכשיו צריך רק לגבש מצע. אני הייתי מהמר על יונה עם רגשות אשם, בעלת נטייה סוציאליסטית (אבל לא אנטי-קפיטליסטית), מודעות סביבתית גבוהה וזיקה ליהדות שמתבטאת בהתנגדות ל'מדינת כל אזרחיה'. בקיצור, מה שכולם רוצים, קונצנזוס.   

השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא, האם הוא ירוץ עצמאית או יצטרף למפלגה קיימת. ניסיון העבר במשפחה מראה שעדיף להתחיל עם דף חלק, בלי המנגנונים הסבוכים של המפלגות הקיימות שיכולים רק להפריע בדרך. ללפיד לא תהיה בעיה לגייס תומכים – ערב אחד על השולחן עם עינת שרוף והוא מסודר מבחינת תרומות – ומעניין יהיה לראות מי יצטרף אליו למפלגה החדשה שתיקרא קרוב לוודאי 'ישראל השפויה' או 'למען ילדינו' או משהו דומה.  

 השאלה השנייה היא, מה יקרה אחרי שהוא ייכנס לפוליטיקה ויצטרך להתמודד עם הסחי ומאוס של בית המחוקקים, עם מלחכי הפינכה והספסרים למיניהם, עם הלוביסטים חסרי הבושה, הציניקנים אוספי הקולות, 'התרגיל המסריח' ושאר החומרים שמרכיבים את חיי היומיום בפוליטיקה הישראלית. אני די משוכנע שזה הדבר המרכזי שמעכב את הכניסה שלו לפוליטיקה כי ברור לו שלא יהיה קל להפוך מה'בן יקיר לי אפריים' של התקשורת, לסתם עוד ח"כ שצריך לקחת חלק בעשייה השוחקת של פוליטיקאי ישראלי.  

 ובדיוק בגלל זה הוא יכוון גבוה מלכתחילה. אם כבר, אז כבר. הוא לא יקפוץ מעל הפופיק אלא יתחיל כח"כ מן השורה, בקואליציה כמובן. הוא יהיה פעיל מן הסתם בוועדות הקרובות לליבו ואולי אף יעמוד בראשות אחת מהן, אבל לא לתקופה ארוכה. המטרה – ראשות הממשלה – כבר סומנה, והיעד ייכבש בדיוק כמו ערוץ 1, ערוץ 3, הוליווד, חנויות הספרים ואולפן שישי. הוא כבר מיצה את עצמו והגיע למצב שאחרי שכישרונות הכתיבה, הראיון וניהול חשבון העו"ש שלו מוכחים, הוא נאלץ להתחיל לשיר. מכאן אפשר מן הסתם רק לעלות.  

אולי אני טועה, אולי אני מדבר שטויות, אבל נראה לי שהכניסה של לפיד לפוליטיקה היא רק עניין של זמן, וכשזה יקרה – או ליתר דיוק לאחר שזה יקרה – גם ראשות הממשלה תגיע. אתם יכולים להתחיל לדקלם את המילים: הו-הא-מי-זה-בא-ראש-הממשלה-הבא.