כשהתיישבתי בכיסא גלגלים הופתעתי לגלות שיש בעולם שפע מקומות אליהם אין לי גישה. לפתע, מלאה העיר תמרורים בלתי נראים אך מורגשים מאוד. "אין כניסה לנכים", הם הכריזו, "לא לכיסאות גלגלים" או "הכניסה אסורה", ואני שפשפתי עיניי בתדהמה על שלא הבחנתי בהם לפני כן.

מובן שאין אלה תמרורים ממש. כוונתי למכשולי נגישות מסוגים שונים, שאינם מאפשרים מעבר לכיסא גלגלים ולנכה שבתוכו. משקוף צר, מדרגה (אחת בלבד) שכיסא הגלגלים אינו יכול לה, חפצים הנמצאים על הרצפה ומונעים מעבר. לא רק שהתמרורים האלה אסורים על-פי חוק (אפילו במדינתנו ישנם חוקים, לפחות ברמה המוצהרת, שנועדו למנוע מצב בלתי נגיש) ומפוקפקים באגף הנכונות הפוליטית, הם נסתרו מעיניי זמן רב. נדמה לי שבאופן טבעי הם נסתרים מעיניו של כל אדם מן היישוב, ההולך-על-שתיים.

ברוח ההגדה אפשר למנות את מכות הנגישות ולחלק אותן לזנים וזני משנה. הראשונה תכונה "חומת ההפרדה". מקום שאינו נגיש, יוצר בהכרח חומת הפרדה בין האדם היושב בכיסא גלגלים לאחרים. המכה זו כוללת מקומות ציבוריים שאין אליהם גישה, דוגמת חנות שאמנם נמצאת בקומת קרקע ברחוב הראשי, אך כדי להיכנס אליה יש לצלוח "רק מדרגה קטנה".

עוד בקטגוריה "בתי עינוגים" (שם מפוצץ למקום אליו יוצאים עם החבר'ה, סרט, מסעדה ועוד) שהכניסה אליהם אינה אפשרית ליושבי כיסא גלגלים. המתסכלים ביותר הן קליניקות של רופאים (רופאי שיניים, גניקולוגים, אופטומטריסטים -

מודעה        

כל-אחד מאלה ראוי לאזכור), ולהבדיל משרדי ממשלה. מובן שהם חייבים להיות נגישים, אך בחלק מהמקרים אין זה כך. זה לא משנה לנכה, שעדיין חייב להגיע לשם בתוקף חוק או בשל מחלה.

המקום שני במצעד האיוולת המפואר הזה שמור לתחבורה הציבורית, שאינה מאפשרת לנכים להתנייד ממקום למקום בבטחה ובחופשיות. על דרך ההיתול, אכנה את קבוצת מכות הנגישות הזו בשם "40 שנה במדבר". הרשימה תכלול אוטובוסים (עירוניים ובין עירוניים), רכבות (כן, גם רכבת ישראל, אך על-כך ברשימה נפרדת), תחנות אוטובוס וכיוצא באלה. בעניין אניות אין לי מה לומר בשל חוסר ניסיון, אך מטוסים נכללים בהחלט בקטגוריה. 

במקום האחרון (ברשימה, אך ודאי שלא בלבי) נמצאות מכות נגישות שלהן אקרא "שאר ירקות". כאן יימנו כל אותם מקומות ומתקנים שהשימוש המלא בהם מחייב עמידה. כך, למשל, הייתי לאחרונה בפתיחה של תערוכת צילום. לא אוכל לומר דבר על איכות הצילומים וטבעם מסיבה פשוטה: האנשים שנכחו במקום התגודדו סמוך לתמונות, ומתוך כיסא הגלגלים לא יכולתי לראות דבר.

האם הזנחתי מישהו? מי אמר "לא נגיש" ולא קיבל? נראה שברוח החג, עליי להשאיר מקום של כבוד ברשימה לאליהו הנביא - אותן מכות נגישות ששכחתי, אך וודאי יזכירו לי את עצמן בפעם הבאה בה אתקל בהן. לצערי, חברתנו לא תניח לי לשכוח אותן. נותר לי רק לייחל לכך שבשלב מסוים אצא מעבדות לחירות. השטח יונגש לכיסאות גלגלים לא רק על הנייר אלא גם בפועל, ואותן מכות נגישות תהפוכנה לזיכרון טראומטי - אך רחוק.