קן הירגזי
In the province of the mind, what is believed to be true is true or becomes true, within limits to be found experientially and experimentally. These limits are further beliefs to be transcended. In the province of the mind, there are no limits.
John Lilly
פוסטים פופולאריים
-
גונק והדוקטור המחורר
29/4/09 | 564 צפיות
-
אפיטף
15/2/09 | 1158 צפיות
-
גונק וסבתא שלה
19/6/08 | 523 צפיות
-
חימום
27/5/08 | 472 צפיות
-
הלוגיקה של גונק
28/10/08 | 506 צפיות
-
מה שיש לי על הסינים
22/11/07 | 1316 צפיות
פוסטים אחרונים
- אם מישהו מחפש אותי.... 23/6/15
- "אני רוצה שהיא תתחתן!" 1/2/15
- נעליים מספרות על יפה 18/4/14
- חבילת ניירות עטופה בנייר עיתון 13/1/11
- משפטים 10/1/11
- עכבישה זקנה 26/12/10
זכרונות טקסטיל
בקצות האצבעות שלי שמורות תחושות, שמורים זכרונות טקסטיל. בדים. ריפוד הספות, מגע של קורדרוי, כריות, גדילים שזורים. וילונות תחרה. חבל משקולת מושחל באִמרה, לתת להם כובד. כותנה ופשתן. מצעים ותבונה מעשית של עקרת הבית. שנות הששים היו מעומלנות ומגוהצות. מציפה ועד ממחטה. חדות ומגוהצות היו גם פינות צווארון החולצה הלבנה החגיגית. הריקמה בלטה פרחונית על מפות השולחן, עבודת יד. גם אני למדתי למתוח ולהדק פיסת בד בין שני חישוקים ולרקום עליה איקסים שצוירו בכחול חיוור.
|
תגובות אחרונות
-
חירות-נפש
בתגובה על הכל בסדר בדיוק כפי שהוא
-
גילהסטחי
בתגובה על "אני רוצה שהיא תתחתן!"
-
saskia
בתגובה על חבילת ניירות עטופה בנייר עיתון
-
nilibek
בתגובה על ליצן רפואי
-
(עי)דנהנחושת
בתגובה על משפטים
-
jGo
בתגובה על בני סן דומינגו אדונים לגורלם
תגובות (21)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
היי משה, אתה מתגעגע לבורדל שלי? גם אני לפעמים...
כל כך יפה הטקסטיל על הבנות בשולי העמוד...
מעורר כזו נוסטלגיה...
מעניין, זה קורה בחשבון של אמא שלי.
somewhere in your youth or childhood
you must have done something good...
תבדקי, אולי הקסם פועל ככה גם בחשבון הבנק שלך?
מעניין מה שקורה עם הכוכבים שלי... כנראה שכל פעם שאני יוצאת מהבית, הם "עושים את זה". אני חוזרת ומוצאת שהם התרבו כמו שפנים. (ארנבות).
כשהייתי צעירה, אישה מבוגרת אחת ניבאה לי שבעתיד, אני אתעסק בנוסטלגיה. ובאמת נזכרתי בזה כשהתבגרתי....
זיכרונות טקסטיל
שעולים על הטקסט
מחולילים טעם ישן וטב
של ימים שהיו ואינם
אך ניחום עוד לא נמר
טמבורינה יקרה,
פוסט עמלני ומעומלן לתפארת.
אני לא ככ בנוסטלגיה לשמה,
אבל חי על סיפורים כאלו.
אפילו הרחתי ניחוח נפטלין
בין מילותייך.
תודה לכולכם על התגובות והכוכביא.
וזה לא במסגרת של הפרעת אישיות, נכון?
יש לי מפה מסבתא. כיום אני מאוד אוהבת את הסגנון.
יש לי זכרונות משיעורי מלאכה, המורה היתה מתייאשת ממני. כל הבנות תפרו תיק, ממני היא היתה חייבת להסתפק בארנק. סרגו גרביים, אני סרגתי גרבי תינוק...
וכמו שוופי גולדברג העיזה להגיד בפומבי: "אין לי כישורים דומסטיים".
נזכרתי באצבעון הכסף שמרכיבים על האצבע, שלא תידקר. ומיד צצה לי טיפת הדם האדומה מאצבעה של אימא של שלגייה, הטיפה שנפלה על השלג וקבעה את צבעיה האציליים של הנסיכה (מה הכתיב את צבע השיער השחור שלה? בטח עצי ההבנה ביער המושלג).
והאיקסים הזכירו לי את תך שרשרת הארור, שעד שהבאתי את עצמי ללמוד איך עושים אותו, כבר היה מאוחר ולא הספקתי להשלים אפילו את המסגרת למפית שהגישו כל הבנות לאימא ביום האם, שלא לדבר על רקמה של ממש באמצע. באמצע הלילה שלפני יום האם, שהייתה מתוכננת בו חגיגה בכיתה עם האימהות, זחלתי למיטה של אימא שלי והשבעתי אותה שלא תפתח לעיני כולם את המפית הרקומה רק בשתי פיאותיה, שארזתי בצלופן אדום כאילו הכול בסדר. היא אפילו לא שאלה למה. מעניין, אף אחד לא דיבר אתי על זה שוב, לא תוך כדי, לא אחרי. אשאל אותה אם היא זוכרת את זה בכלל.
סליחה שנשפך לי כל זה. התגובה ארוכה יותר מהפוסט...
מִפִּרְטֵי רשימה הצלחת ליצור אמנות *
חושנית את ופיוטית,
מעומלנת אך לא נוקשה.
רוקמת התחרה.
אוהבת את חוש המישוש
ואוהבת כל משפט שכתבת כאן
עד האיקסים הכחולים הבהירים האחרונים שלו
*
סססססעמק.... נשכח לי שם האמן (ישראלי מן הסתם) שיצא בתערוכה
משובחת של מימחטות, מיטפחות, רקומות ב X התכלת.
וגם- "מי נותן ברק לצבע?" נכון, "רק טקסטיל שמפו".
"שנות הששים היו מעומלנות ומגוהצות. מציפה ועד ממחטה."
יקירתי, בוא נהיה מדוייקים. יש בתים שגם בשנות ה-2000 מעומלנים ומגוהצים מתחתונים ועד מגבת המטבח. באחריות.
אני זוכרת נול ישן חלוד
פרוכת מוזהבת
ואצבעות מדממות
אבל אני בכלל מזיכרון אחר.
מקסים בייבי, מקסים.
לאחר מות אמי נותרה בידי מפה רקומה באיקסים על בד פשתן נוקשה.
שכחתי עד שקראתי אצלך.