"נו, אז אולי תבוא ותסיע אותנו". הבקשה היתה תמימה. תיאורים קורעי לב על כאבי גב מתמשכים שקדמו לה, לא השאירו לי כל ברירה, והיה ברור שלפיקניק המשפחתי אנחנו נוסעים בשתי מכוניות. השתחייה והמלאכים במכונית אחת, והורי ואני באטו שלהם. "מה הלחץ, מה?" אז נגיע חמש דקות מאוחר יותר, זה לא שווה את הבריאות של אמא שלך?" היא נוזפת בי בעודי מכניס את המפתח לסוויץ'. היציאה מהחניה עברה בשקט, והתחלנו להתנהל מאוד מאוד לאיטנו ברחובם השקט, עד שצעקה פילחה את חלל הרכב. בלמתי במהירות. "אתה לא רואה לאן אתה נוסע? למה מהר? זה כביש עירוני, אתה רוצה לדרוס אותה?" הסתכלתי נכוחה והצרתי על כך שראייתה של אמי כנראה טובה בעשרות מונים על זו שלי, כי לא ראיתי נפש חיה ברחוב. "את מי?" שאלתי בחשש, שמא יתגלה מומי ברבים, ויתברר שאני זקוק למשקפיים, במקרה הטוב, ושלילת רשיון במקרה הפחות טוב. "מה את מי, מה?", היא שואלת, "מה את מי? למה לחכות תמיד לרגע האחרון? זה שחנה, זו ממספר 54, עכשיו בבית שוטפת פנים ומתכוננת ליציאה, זה אתה לא יודע, נכון? ואם תעבור ליד הבית שלה בדיוק שהיא תרד? אז אל תספר לי, כן? ומה יגידו השכנים? זה בן שלי דרס את חנה. לא מספיק התאלמנה לפני שנה, והבן שלה עוד עושה לה צרות, כי לא רוצה להתחתן, אז זה מה שחסר לי". "עומס תנועה מורגש בחובות העיר" בישרו בגלגל"צ עת התאמתי את המהירות של הרכב שלי למהירות דפיקות הלב של אמא, מקפיד לעצור ולתת להולכי רגל פיקטיביים לעבור את הכביש, כדי שכולם יהיו מרוצים. בשעה טובה יצאנו מחוץ לעיר, והרגל על הגז התחילה להיות עצבנית. "אני נשארת תמיד במסלול הימני, בשביל מה לעבור נתיבים? המסלול הימני מביא אותי תמיד לאותו מקום, ותרד ל-70 בבקשה, אני לא מבינה את אלה שבכלל, 70 אמרתי, עוברים נתיבים, מה יש להם לחפש שם, לא 80, 70, מה לא ברור? מה מהמסלול הימיני לא מגיעים? 70!!, שיצפצפו. אני בסדר. לא עוקפת, לא זזה, אמרתי 70 נכון? תמיד מגיעה בזמן. נו, אתה רוצה להרוג אותי? 70, מה לא ברור, האוטו לא יציב במהירויות כאלה, 70 אמרתי, אני לא יכולה ככה, מה אתה רוצה לעשות תאונה? ולמה אתה עובר נתיב? מה איבדת שם? 70!! מי רודף אחריך? ואם תגיע קצת יותר מאוחר, לא 75, 70, מה בסך הכל ביקשתי. הנה, אני לדוגמא לא עולה על הגשר, תמיד מלמטה, ברמזור. מה יש לך לחפש על הגשר? שבעייייים!!!" זעה קרה כסתה אותי, הרגשתי רעד לא נשלט ברגליים, ודפיקות לב מואצות. כל רכב שהיה במרחק קילומטר וחצי לפני, היה פוטנציאל לתאונה, הרגשתי, שאני שוקע אט אט אל מצב מדיטטיבי, כשברקע המנטרה: שבעים, שבעים שבעים, אום, אום, אום. ואז הבליח בי רעיון לניסוי. הזדקפתי, הישרתי מבט והאצתי. 85 קמ"ש, והיא בצעקה:70. 90 קמ"ש, הצעקה נחלשת, הצבע שלה מתחלף אט אט, ואני ממשיך. ב-100 אזל הדם לחלוטין מפניה, וב-120, גם הצעקות הפכו לפתיחות וסגירות אילמות של הפה. כהשגענו, שפכתי עליה קצת מים על הפנים, נתתי נשיקה, כמו בן טוב ומסור, עזרתי לאבא לצאת מהמושב האחורי והגשתי לה את המפתחות. "זו פעם אחרונה, אתה שומע? נוסע כמו מטורף. משוגע איש הרוח. אני אתך יותר לא נוסעת!! וזה סופי. ברור?!" ניגשתי לזוגתי שתחייה, נשקתי ללחיה, ולחשתי באוזנה: "הצלחתי! המטרה הושגה". |