האח והידד, העולם פתוח בפניי ומעתה אוכל להגיע בכוחות עצמי ליעדים רבים, כך חשבתי בעודי נכנסת עם כיסא הגלגלים הממונע לקרביו של אוטובוס אגד ארוך וירוק, משתדלת להתעלם ממבטי התדהמה של הנוסעים ה"רגילים". שמחתי נבעה משתי סיבות. ראשית, משרד התחבורה רכש כמות מסוימת (לא להיסחף, לא מדובר בכמות גדולה מאוד) של אוטובוסים נגישים לנכים. רצפתם של אלה קרובה לפני הכביש יותר מזו של יתר האוטובוסים, הם רחבים יותר ומצוידים ברמפה באמצעותה ניתן לעלות אליהם בכיסא גלגלים. הסיבה השנייה לשמחה היתה שאחרי לבטים וחששות החלטתי לשים נפשי בכפי ולהשתמש במתקן. להפתעתי, אף הגעתי ליעד.

וכך, מהרהרת בנפלאות הקדמה הטכנולוגית, עליתי לאוטובוס. נכים מעטים בלבד מנצלים את אמצעי התחבורה המופלא הזה, וכשנכנסתי לתוכו הבנתי למה. על-אף התרגשותי הרבה מהעובדה שחשבו על הנכים, יש עדיין בעיות טכניות רבות בשימוש בו. בעיות אלה הופכות אותו לעת עתה לאביזר דקורטיבי, כזה המשמש בעיקר עלה תאנה על ערוות חוסר הנגישות הכללית.

ראשית, נסיעה באוטובוס מסוג זה בכיסא גלגלים היא פעולה מסוכנת למדיי. אם הנהג מתחיל בנסיעה לפני שהנכה נקשר למקומו כיאות הרי שכיסא הגלגלים, על הנכה שבתוכו, מיטלטל באופן חופשי בחלל האוטובוס. הקשירה עצמה קשה יחסית: רצועת הקשירה, אם היא קיימת (ובאוטובוסים אחדים היא אינה קיימת כלל), קצרה מדיי. ואפילו אם היא קיימת, והנכה הצליח לקשור את עצמו אל העמוד (מקרה נדיר ביותר), היא אינה מבטיחה שלא ישתחרר מאחיזתה. היינו, ינוע בין דפנות האוטובוס וייטלטל באופן חופשי.

אני, אישית, הגעתי במהלך טלטוליי אל הדלת האחורית, מאיימת לשבור את הזגוגית ולהגיע עם כיסא הגלגלים אל מחוץ לאוטובוס. לא שיערתי שנסיעה ברכב ציבורי היא ספורט אתגרי, אך אני ושאר הנוסעים באותו יום קיבלנו בהחלט את מנת האדרנלין החודשית (או השנתית) שלנו.

ואם כבר מקום ה"חניה" של כיסא הגלגלים: הכיסא אמור להיקשר אל אחד העמודים הפנימיים באוטובוס, אלה המיועדים לאחיזה כשהנוסע עומד. הנכה אמור להימצא, בגבו לכיוון הנסיעה כל זמן שהוא קשור אל העמוד. ייתכן

מודעה        

שהמיקום נבחר משיקולי בטיחות אך, כאמור, בלאו הכי הסדר הנסיעה הנוכחי אינו בטוח עבור הנכה, כך שתוספת זו של אי נוחות תמוהה משהו.

בעיה נוספת היא עניין התשלום. בשעת נסיעה, רצוי שהנכה לא יסתובב בחלל האוטובוס כשאינו קשור. לפיכך, העברת התשלום לנהג עבור הנסיעה וקבלת הכרטיס הופכות לפעולות מורכבות ואף מסוכנות. על הנכה להכין את התשלום מבעוד מועד ולהעבירו לנהג באמצעות נוסעים אחרים, פעולה הגוזלת זמן ומחייבת שיתוף פעולה שלהם. בניו יורק למשל, נכים פטורים מתשלום לתחבורה הציבורית בעוד שרכב ציבורי מכל סוג שהוא נגיש לנכים. זהו מצב מבורך, תוצאה של מאבקים שערכו הנכים בשעתו לשוויון זכויות.

הגענו אל הירידה מהאוטובוס. כמו העלייה אליו, גם היא מחייבת עבודת צוות. אותה רמפה שהזכרתי היא למעשה משטח קטן הצמוד לרצפת האוטובוס, המתקפל ונפתח כמו מעטפה. פתיחתו מחייבת שיתוף פעולה מצד אדם בריא שצריך לעמוד בחלל האוטובוס, למשוך מעין טבעת המחוברת לרצפה, לפתוח את הרמפה ולהורידה אל המדרכה. פעולה דומה מאפשרת לכיסא הגלגלים לרדת מן האוטובוס אל המדרכה.

הרעיון המכני יפה. בפועל, התוצאה משעשעת למדיי. נדהמתי לראות כמה אנשים מושכים בכל כוחם בטבעת כלפי מעלה, בעודם עומדים על המשטח שהם מנסים להרים. ממש כמו בסיפוריו של הברון מינכאוזן האגדי שהרים את עצמו, לדבריו, באמצעות משיכה בשערות ראשו-הוא.

מובן שאני מקבלת את פניה של ההזדמנות לתנועה חופשית בתרועות שמחה. יחד עם זאת, רצוי היה לבצע שלושה שינויים מהותיים: ראשית, לעבד עד הסוף את כל הפרטים הטכניים כדי לאפשר לנכים שימוש בטוח במתקן. במתכונתו הנוכחית, אין האוטובוס הנגיש לנכים עונה על כל הדרישות הבסיסיות ביותר ממתקן מסוג זה. שנית, לדאוג לפטור מלא מדמי נסיעה לנכים בכיסאות גלגלים המבקשים להשתמש באוטובוס הנגיש, דוגמת המנהג בניו יורק. ושלישית, להוסיף אוטובוסים נגישים לנכים (מדגם משופר, בו עובדו הפרטים הטכניים) לכל הקווים העירוניים, ואם יורשה לי להביע כאן חלום (לצערי, חלום רחוק), הבינעירוניים. באופן זה, נוכל לשמוח על הטכנולוגיה המופלאה בלב שלם - ואף להשתמש בה.