מתברר כי החג האחרון פיתח או  לפחות חידד תובנות חדשות במוחי:

1.   אני שהייתי ידועה כבטלנית מן השורה,הפכתי להיות עבד לתיכנון פעילויות לחופש, מבלי להותיר מקום ליד המקרה, שמא חלילה יחלוף לו יום ללא עשייה.

2.   לעומת זאת מצאתי שאצל חברי הנשואים שולטת יותר מתמיד הספונטניות: "נדבר בבוקר", "הילדים לא הכינו שיעורים אז לא הולכים". דבר לא בוער!

3.   הבנתי שמדובר בעניין עמוק יותר מן הרצון הטבעי של כל הורה להעשיר את בנו.

     (שבכלל מעדיף את המחשב על פני חווית עם ערך מוסף).

4.  השתלטה עלי מן חרדה שאינה מוכרת לי, מלהיות יום אחד ללא עשיה.

4.  חשבתי שמא זה הרצון להיות כמו כולם,שמטיילים ומבלים בימי החג, אך לא, זה לא אני.מעולם לא חפצתי להיות דומה לאחרים,

5.   ואז התחוור לי כי לב ליבו של העניין היה  החברותא מאשר עצם העשייה.

6.  מתברר כי התחלתי לפחד מן הלבד, פחד שככל הנראה בא לידי ביטוי או מתעצם בחגים, וחבריי הנשואים לא חווים אותו, מאחר ויש אותה ואותו והחברים שלה והחברים שלו....

7.  אני שמעולם לא פחדתי להיות לבד, שהעדפתי את הלבד על פני זוגיות רעה, על פני קשרים שטחיים על חברים/ות, הובסתי על ידי תובנה עתיקת ימים מן הגמרא:"לא טוב היות האדם לבדו.

הידד, עשיתי צעד לטובת ה"נורמטיביות".

ועוד תובנה, אין לי כמעט חברים גרושים...