בלקפול, יום אפור וגשום, מין טפטוף אנגלי שלפעמים מתגבר ולפעמים לא אבל תמיד נוכח. הים עצמו אפור ולממעשה גם כשרצים לצידו מריחים אותו לפני שממש מבינים איפא הוא מתחיל ואיפה מתחילים האספלט או השמים.
המרוץ היה על שפת הים, רצים דרומה עד הסוף ואז צפונה עד שנגמר. פעמים.
ביורקשייר בכל פעם שמירוץ כלשהו, אפילו שולי, עובר באייזה מקום יישוב מייד המקום מתמלא במעודדים שמוחאים כפים ומעודדים בכל הלב למרות שאין להם מושג מי אתה והם שונאים לרוץ.
בלקפול, המקום שברא את עצמו מחדש כבירת מסיבות הרווקים של מעמד העובדים האנגלי (שנודע בחוסר רצונו לעבוד) אף אחד לא מתעניין במירוץ, שיכורי סוף השבוע מתגלגלים לביתם בין הרצים והסוחרים של פארקי השעשועים העלובים ספק מקללים ספק מתעלמים. בלקפול היא כנראה העיירה האחרונה באנגליה שרשתות בתי הקפה האמריקאיות עדיין לא פתחו בו סניף. בשביל מה? בלקפול עדיין בשנות החמישים. אני בספק אם מישהו מבלקפול בכלל השתתף בריצה עצמה!
הזמן הצפוי שלי לפי שלל מחשבוני הריצה היה צריך להיות 3 שעות 45 דקות אבל אפריקה מחכה לי מעבר לפינה ולקח לי שנה של אימונים להגיע לבלקפול ולרוץ באפריקה זה מסובך. בניתי לעצמי לוח זמנים משלי של 3.41. רק 4 דקות הבדל אבל הן חשובות לתודעה.
באמצע החלטתי שזה לא מספיק אז הגברתי. נעלים רטובות ומשטחי בטון לא ידידותים אבל חיים פעם אחת ורציתי זמן טוב. אז די נגמר לי הכוח ושני ק"מ לסיום גם התאומים התחילו לשדר סימני מצוקה (אוי ברך שמאל, מה זה הרעש החדש שיוצא ממך?) אבל כאב לי מדי בשביל להפסיק אז המשכתי. שלוש 3 שעות ושלושים ושש דקות. חצי שני 7 דקות יותר מהר מהחצי הראשון! לעזעזל עם כל המחשבוני ריצה האלה, אני רוצה משמע אני קיים.
Red-Necks, White-trash, Chavves יש כל כך הרבה מילים לא תקינות פוליטית לתאר את האנשים של בלקפול, גם את הבחורה המאוד נחמדה בפיש אנד צ'יפס שהכינה לי אחר כך סנדוויץ (לחמניה מופשרת ) עם רוסט ביף בחצי מחיר מבכל מקום אחר באנגליה. עוד מקום שלא צריך לבקר בו שוב.
והתודעה? לא השתכנעתי. אני לא מרגשי נפלא ולא נפילה שלאחר מאמץ מרוכז של שבועות. מרתון מצריך יותר מדי תיכנון עד שלפעמים אובדת בדרך ההנאה מן הריצה: חוסר החמצן של מירוץ 10 ק"מ מאומץ, הספרינט האחרון של חצי מרתון. מרתון הופך את הריצה מתרפיה למטרה, ממפלט מהמציאות למרכזו של יקום זמני. עכשיו צריך לנוח. |