להיות בקשר עם ניצולי שואה זה לחיות את השואה כל הזמן. וזה לא שמדברים על הדברים הקשים, ממש לא. להפך מדברים על הדברים הטובים. על המשפחה שהיתה, על החיים שהיו, על המקומות שהיו, והחוויות שחוו. ואז מתפרצת השואה בכל עוזה. השואה שמדגישה את האין. זה לא רק הסבל של הגטו, או של מחנות ריכוז. זו לא ההתעללות וההתעמרות שחוו הניצולים, אלא ההרס של מה שהיה. של החיים שהיו ואינם. את השירים ששרו, המשחקים ששחקו, הבתי ספר שהיו, המשפחות שנכחדו. לא צריך לדבר על מה שקרה מאז ספטמבר 9391. מספיק לדבר על מה שהיה לפני ספטמבר 9391 בכדי להרגיש את עוצמתה של השואה. המחיקה הטוטלית של כל מה שהיה חזקה הרבה יותר מכל הטבח וההרג ההמוני. הזוועה היא לא רק בהוצאות להורג המזעזעות, אלא בכל החלל והריק שנוצר. זה האובדן הנוראי שמשאירה השואה, וזה מה שמעביר לי הקשר עם ניצולי שואה