היום שבו התחלתי דרך חדשה היה היום שבו איבדתי אותך.

המזוודה פתוחה על המיטה, חולצה חולצה אני מניחה בתוכה, ועיניך קודחות חורים בגבי. אינני צריכה להפנות את מבטי כדי לדעת. את יושבת מאחורי, עינייך עצובות, עיניים חומות ויפות.

כאילו שהבנת, כאילו שידעת ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. אני אורזת ומדברת איתך בקול שקט : "אל תדאגי, אני אחזור, אני נוסעת רק לכמה ימים, ביום שישי אני שוב אהיה פה. שום דבר לא ישתנה". אוזנייך נעות למשמע קולי, עיניך עדיין עצובות את לא מאמינה לי.

אני שולחת יד לאחור להביא מכנס מקופל שמונח על המיטה, משקל מעיק עליו, זאת את, יושבת עליו, אולי קיווית שזה ימנע ממני מלעזוב? ניסיון למנוע את הבלתי נמנע? בראשי את מדברת אלי, מזכירה לי נשכחות, מטיחה בי : "איך את יכולה? ככה לקום ולעזוב אותנו מאחור?"

תמיד היית חכמה ידעת לאיזה חצר להכנס, לאיפה לברוח. הגעת אליי קטנה ומבוהלת, הייתי מוכנה לריב עם העולם כדי שיתנו לך דריסת רגל בבית זר. בית שלא היה מוכן לקבל אותך, שחשב שאת מלוכלכת, מרעישה, מכוערת. גם לליבו הצלחת להכנס עם השיניים העקומות שלך.

"אני לא יכולה לקחת אותך איתי ילדה" אני שוב מדברת איתך בקול רך מזיזה אותך בעדינות מהמכנס. "הוא אוהב אותך, ואת אותו, הוא ידאג לך יותר טוב ממה שאני יכולה לדאוג לך". את מביטה בי בחוסר אמון. דמעות זולגות על פניי. ביום שבו הגעת אלינו, היית מבוהלת, לא היית מוכנה להתקרב לאיש. לא לאכול, לא לשתות, אפילו לא לשבת. עמדת על רגלייך הדקיקות, הבטת במבט מבוהל על העולם סביבך. "מי יודע מאיפה תבוא המכה הבאה..." חשבת לעצמך.

בתחילה ניסית להמלט, לברוח מתחת לרגלינו, מתחת לשער. כשהבנת שאת מוקפת והבריחה קשה, תחבת את אפך עמוק באדמה, לא הסתכלת עלינו בעיניים. לקח זמן רב לרכוש את אמונך, אבל בסוף אותו הערב כבר ישבת לרגליי, נתת לי ללטף אותך. ו

אז לאט לאט כולם התחילו להתפזר, נכנסו פנימה, הלכו לישון, נגמר החידוש שבדבר. הרוח נשבה ואת רעדת. נשארנו שתינו לבד. אז הבטחתי לך הבטחה שמעולם לא האמנתי שאפר "אני לא אנטוש אותך" אמרתי, "אני נשארת איתך". וזה מה שאת מטיחה בי עכשיו בעינייך: "אמרת שלא תנטשי אותי...שלא תהיי כמו כולם....".

באותו ערב רחוק, נשארנו יחד בקור המדברי הרבה אחרי שכולם נעלמו, נעלו את הדלת, כיבו את האורות. חיכו שגם אני אתייאש, אלך לישון ואשאיר אותך בחוץ לעמוד בפני גורלך. איש לא האמין שאצליח, גם לי כבר היו ספקות, אבל זה הצליח, הם פתחו בפנייך את הדלת, הכניסו אותך אל הלב.

כשהמזוודה ארוזה, גררתי אותה במורד המדרגות. איש מהם לא נתן בי מבט שני כשחציתי את הסלון, גם לא מבט לפרידה. רק אותך שמעתי, את פסיעות רגלייך, צמודה אל אחורי רגלי הימנית. יצאתי אל החצר, השער נפתח בחריקה. הוא הופיע מהאין, מרים אותך בזרועותיו, שלא תרוצי אחריי אל הכביש.

פניי היו נקיות מדמעות, בתוכי הכל סער, רוחות סוערות נשבו בתוכי, העיפו בדרכם כל שריד למחשבה הגיונית השאירו רק עיי חורבות של כאב אחריהם.

כשפתחתי את דלת מושב הנהג, חמקת מידיו. בקפיצה זריזה, בתנועות חלקות ופנתריות, באצילות הרבה שלך, נכנסת והתיישבת במקומך הקבוע, במושב האחורי. המקום, שידעת שהוא שלך, היה לך ברור שאיש לא יוצא בלעדייך. אין נסיעה שאת לא מצטרפת אליה. אני ואת עוד לא עכלנו שזהו. זה הסוף.

הוא שאל אותי "את רוצה לקחת אותה איתך?" הנדתי בראשי לשלילה, גרוני חנוק, ידעתי שאסור לי לבכות. "זה הבית שלה" אמרתי "אסור לי לנתק אותה מהבית". בליבי חשבתי שהמלחמה העקובה שלי ושלך גבתה מספיק קורבנות, היא מצאה בית אוהב וזאת נחמתי היחידה.

הוא נאבק להוציא אותך מהמכונית. אחזת אותה בידייך. מהמראה הבטתי אחורה, ראיתי את שניכם יחד, הולכים וקטנים ככל שהתרחקתי. ידעתי שזה הצעד הנכון עבורך ילדה שלי. דמעה קטנה חמקה לה, עברה את כל המחסומים ששומרי הרגש שלי הציבו בדרכה. גלשה לה מזווית העין, טיילה לאורך הלחי, פילסה לה מעבר לאורך הצוואר והתרסקה לבסוף בחיקי, המקום שבו נשארה למזכרת שערה בודדה שלך, השערה האחרונה.

זמן רב עבר מאז ילדה יפה שלי. אולי כבר שכחת אותי, כמו שאתה כבר בוודאי שכחת. אני לא שכחתי, מבט הנטישה שלך עוד מלווה אותי בחלומותי. רוב הזמן אני לא מצטערת.... רק מתגעגעת.