כותרות TheMarker >
    ';

    המון-על-ליזה

    הכרויות באינטרנט זה דבר מצחיק, משעשע, מוזר, מעניין.... ואולי מתסכל היא המילה הכי מתאימה בעצם?!
    הייתי פותחת שני בלוגים שונים, אבל יש רק אחד. אז הבלוג יכיל את נושא ההכרויות באינטרנט והדייטים מחד, ואת הנושא של גידול תינוקות מאידך. הוא עשוי גם להכיל נושאים שקשורים להייטק ואינטרנט, אבל נחיה ונראה.
    אני יודעת שאלה לא ממש קשורים אחד לשני, אבל אלה החיים ויש רק בלוג אחד.

    ומכל הפוסטים, אני הכי גאה במדריך למתחיל המתחיל על שלושת חלקיו. שווה לקרוא.

    מכורה

    20 תגובות   יום רביעי, 16/5/07, 23:28

    אז למה בעצם לכתוב בלוג? למה לכתוב משהו שכווווווולם יכולים לקרוא? מה יש בזה שכל כך מושך אותנו להיות פה? מה גורם לנו לצפות לצפיות? לחכות לתגובות? לשאוף לכוכבים? למה להיחשף בצורה שכזו באינטרנט? למה לרצות שכולם ידעו מי אנחנו? יחכו לפוסטים שלנו? ירצו לשמוע את סיפורינו ודעותינו?

     

    אז אני יודעת שאצלי זה פשוט המשך ישיר לחיים. אז ככה, רק שתדעו: 

    אני מכורה לפיתוח שיחה - לדבר איתי זו לא בעיה. אני תמיד אומרת שאני יכולה לפתח שיחה  גם עם קיר, ואפילו שיחה ערה, ועל כל נושא שבעולם. מהרגע שלמדתי לדבר לא שתקתי, וזה היה בערך בגיל שנה אז תעשו את החישוב לבד.

    אני מכורה לכתיבה - עד גיל 18 כתבתי שירים למגירה. ומאז שנים, שנים שלא כתבתי. חזרתי לכתוב לפני שלושה חודשים בערך. מאז אני עושה את זה בכל רגע פנוי כמעט. אני כותבת רק כשאני חייבת, רק כשכבר נשפכות לי המילים מהאצבעות, עוברות ישר מהראש למקלדת.

    אני מכורה לבמה - אני מתרגלת בטכניון, וככל שיש לי כיתה יותר גדולה ככה יותר כיף לי לתרגל, כמה שיותר אנשים ככה ההתלהבות אצלי עולה. מתה על הסטודנטים שלי, על הניצוץ שיש להם בעיניים כשהם פתאום מבינים משהו שהם לא הבינו קודם, או כשהצלחתי להצחיק או לעניין את אלו היושבים בקהל. כשיש לי מאה איש בכיתה, אני מרגישה הכי בבית. אולי בעצם יותר נכון להגיד אני מכורה לקהל, לא הצלחתי להחליט. וכאן המקבילה לקהל הזה היא בדיוק מספר הצפיות בפוסט.

    אני מכורה למשובים - המשוב של הסטודנטים בסוף הסמסטר עושה לי את זה, לקרוא את התגובות ולהתמוגג. כאן אלו התגובות לפוסטים שעושים את העבודה. ובכל פעם, יש תגובות מדהימות שפשוט שווה לפתוח פוסט במיוחד בשבילן.

    אני מכורה להערכה - בכל פעם שקיבלתי מתרגלת או מרצה מצטיינת הרגשתי גאווה ממלאת את כל כולי. אז כאן אלו הכוכבים שמראים שאהבתם, פלא שמצפים ומייחלים להם?

     

    אז לכתוב פה בלוג זה ממכר וגם נותן סיפוקים מיידים. לראות כמה צפיות יש בפוסט, לשבור שיאים כל פעם מחדש, כל פעם לעלות גבוה יותר, להעלות את הרף ולשאוף עוד למעלה. לראות כמה תגובות ומיהם המגיבים, לראות שגרמנו לאנשים חדשים להגיב (תראו את נמרוד שמקדם את הטוקבקיה אצלו בטירוף). להיות בולט בקרב האנשים המעניינים ולשמור על זה, שהבלוג יקבל מקום של כבוד בבלוגים המעניינים ולשפר את המיקום. ואם אפשר להיות בעמוד הראשי זה הכי טוב.   

     

    אנחנו צריכים את הסיפוק המידי, את המשוב ואת אהדת הקהל.  צריכים את ההערכה ואת ההתלהבות של הקוראים.

     

    וזה ממכר. כמו קפה. וזה משכר. כמו יין טוב. 

     

    ותמיד יש את החשש, שאולי הפוסט הזה יהיה פחות טוב מהקודמים. יקבל פחות צפיות. פחות תגובות. פחות כוכבים. אבל גם זו דרך לחיות על אדרנלין.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/5/07 06:29:

       

      צטט: dluz 2007-05-27 07:58:31

      הדיאלוג מאד עושה  לי את זה.

      למצוא עניין אצל אחרים ולהרגיש שאני מעוררת עניין.

       

      וכוכב על הכנות.

      לכל אחד סיבות משלו, הסיבות שלך מצויינות, והעיקר שכולנו נהנים.

      אני חיה על כנות. לא יכולה אחרת.

      ותודה על הכוכב.

        27/5/07 07:58:

      הדיאלוג מאד עושה  לי את זה.

      למצוא עניין אצל אחרים ולהרגיש שאני מעוררת עניין.

       

      וכוכב על הכנות.

        18/5/07 21:06:

       

      צטט: עדנה ויסלר 2007-05-17 23:49:37

      ציטוט:"למה לכתוב משהו שכווווווולם יכולים לקרוא? מה יש בזה שכל כך מושך אותנו להיות פה? מה גורם לנו לצפות לצפיות? לחכות לתגובות?"...

      שמעתי פעם שאלוהים יצר את האדם כי הוא אוהב סיפורים וכי לכל אדם יש סיפור שראוי לכתוב אותו, או 'כל אדם הוא רומן' כדברי פלובר....

      הגיבורה של עמוס עוז ב'מיכאל שלי' כותבת כי אינה רוצה למות....

      הכתיבה מחייה משהו שאתה משאיר אחריך.

      מאיר ויזלטיר אמר בראיון: "אני כותב דבר שמתעקש"

      אנחנו נותנים לדברים להתדפק על דלתנו ממניעים תקשורתיים-פסיכולוגיים-תרפוייתים

      מרצון להשפיע על אחרים ולגרום להם לשינוי של רגשות, מחשבות, ליצור קשר עם הקורא, לגעת בנשמתו, לזעזע, לרכך.

      מרגרט אטווד אמרה ש'מילה ועוד מילה זה כוח' ואנחנו נוכחים לדעת שפוסט ועוד פוסט זה כוח(כוח...כוכ...בים)

      אטווד גם אמרה שהיא כותבת כדי לשים מראה לפני החברה, כדי לשים מראה לפני הקורא, כדי להוכיח למורים שלה שבכל זאת היא שווה משהו, כדי להראות להוריה, כדי להצליח לתפוס גבר יפה, כדי למצוא חן בעיני גברים רבים, כדי שיהיו לה חברות מצליחות, למשוך אליה אנשים מצליחים, כדי לספק את יצר הנקמה שלה, כדי לשמח את לב הקוראים, כדי לדבר בשם ההמונים, כדי להוכיח לנבלות,כדי לדבר בשם אלה שאינם יכולים לדבר, כדי לתעד את ההווה, כדי להתכתב עם העתיד, כדי לגעת בחולשות אנושיות, כדי להצדיק קבוצה מזערית ולדכא שכבה חברתית אחרת, בגלל שהיא אוהבת לכתוב........

      יש לה עוד המון סיבות, אבל אני צריכה לקום מחר מוקדם וזאת סיבה ללכת לישון...זאת אומרת, אם אני אצליח להתאפק, להבליג ולהפסיק לבלוג.

      ואת, כאמור, מתוקה....ובכתיבה שלך את עושה הרבה מהדברים הנ"ל!

      עדנוש, תודה רבה. את משהו. ותודה שהשקעת ומנית פה סיבות כאלו טובות.

        18/5/07 21:04:

       

      צטט: טל אלכסנדרוביץ שגב 2007-05-17 23:32:02

      וואלה ממכר. אני מנחמת את עצמי בעובדה שאפשר ליפול בדברים יותר קשים...

      בהחלט. אפשר עוד להתמכר לשחיה בטעות קורץ

        18/5/07 21:04:

       

      צטט: יורם עבר-הדני 2007-05-17 21:33:14

      ליזה,

      נורא מתחבר לעניין של הפידבקים המיידיים.

      אני כנראה מה זה רע בלדחות סיפוקים.

      אלי בגלל זה אני בפרסום. תחרות ריצה לשלושים שניות ובום אתה בטלוויזיה.

      (או כשהייתי קופירייטר על שלט חוצות)

      מצד שני, יש פה גם צד אחר של לכתוב בשביל לכתוב. ובשביל עצמך.

      במין דרך מוזרה יש פה גם נתיב כזה.

      ומסכים עם מי שכתב פה שאת הכי אמיתית.

      וכוכב.

      מולי כתב פוסט על המילים הטובות, אתה בטח זוכר. אני אחפש ואוסיף לינק.

      יש הכותבים בשביל לכתוב, יש הכותבים בשביל שיקראו, ויש שעושים את זה בשביל שני הדברים, וגם בשביל המילים הטובות.

      ותודה.

       

        17/5/07 23:49:

      ציטוט:"למה לכתוב משהו שכווווווולם יכולים לקרוא? מה יש בזה שכל כך מושך אותנו להיות פה? מה גורם לנו לצפות לצפיות? לחכות לתגובות?"...

      שמעתי פעם שאלוהים יצר את האדם כי הוא אוהב סיפורים וכי לכל אדם יש סיפור שראוי לכתוב אותו, או 'כל אדם הוא רומן' כדברי פלובר....

      הגיבורה של עמוס עוז ב'מיכאל שלי' כותבת כי אינה רוצה למות....

      הכתיבה מחייה משהו שאתה משאיר אחריך.

      מאיר ויזלטיר אמר בראיון: "אני כותב דבר שמתעקש"

      אנחנו נותנים לדברים להתדפק על דלתנו ממניעים תקשורתיים-פסיכולוגיים-תרפוייתים

      מרצון להשפיע על אחרים ולגרום להם לשינוי של רגשות, מחשבות, ליצור קשר עם הקורא, לגעת בנשמתו, לזעזע, לרכך.

      מרגרט אטווד אמרה ש'מילה ועוד מילה זה כוח' ואנחנו נוכחים לדעת שפוסט ועוד פוסט זה כוח(כוח...כוכ...בים)

      אטווד גם אמרה שהיא כותבת כדי לשים מראה לפני החברה, כדי לשים מראה לפני הקורא, כדי להוכיח למורים שלה שבכל זאת היא שווה משהו, כדי להראות להוריה, כדי להצליח לתפוס גבר יפה, כדי למצוא חן בעיני גברים רבים, כדי שיהיו לה חברות מצליחות, למשוך אליה אנשים מצליחים, כדי לספק את יצר הנקמה שלה, כדי לשמח את לב הקוראים, כדי לדבר בשם ההמונים, כדי להוכיח לנבלות,כדי לדבר בשם אלה שאינם יכולים לדבר, כדי לתעד את ההווה, כדי להתכתב עם העתיד, כדי לגעת בחולשות אנושיות, כדי להצדיק קבוצה מזערית ולדכא שכבה חברתית אחרת, בגלל שהיא אוהבת לכתוב........

      יש לה עוד המון סיבות, אבל אני צריכה לקום מחר מוקדם וזאת סיבה ללכת לישון...זאת אומרת, אם אני אצליח להתאפק, להבליג ולהפסיק לבלוג.

      ואת, כאמור, מתוקה....ובכתיבה שלך את עושה הרבה מהדברים הנ"ל!

       

      וואלה ממכר. אני מנחמת את עצמי בעובדה שאפשר ליפול בדברים יותר קשים...
        17/5/07 23:13:
      ליזה המתוקה
        17/5/07 21:33:

      ליזה,

      נורא מתחבר לעניין של הפידבקים המיידיים.

      אני כנראה מה זה רע בלדחות סיפוקים.

      אלי בגלל זה אני בפרסום. תחרות ריצה לשלושים שניות ובום אתה בטלוויזיה.

      (או כשהייתי קופירייטר על שלט חוצות)

      מצד שני, יש פה גם צד אחר של לכתוב בשביל לכתוב. ובשביל עצמך.

      במין דרך מוזרה יש פה גם נתיב כזה.

      ומסכים עם מי שכתב פה שאת הכי אמיתית.

      וכוכב.

       

        17/5/07 19:34:

       

      צטט: עידית ב 2007-05-17 00:28:19

      שמעתי שניפתח פורום BA (בלוגרים אנונימיים)

       

      תתפלאי כמה אנשים רשומים שם....

       

      זה טבעי לאנושי לרצות לקבל משוב ולהנות ממשובים חיוביים. למרות שאני מאמינה שהרבה מאלה שכותבים, עושים את זה והיו ממשיכים לכתוב, גם אם איש לא היה קורא.

      הבעיה העיקרית מבחינתי בהצטרפות לבלוגרים אנונימיים, חוץ מהעובדה שאני לא אנונימית בכלל יותר, היא שאני בכלל לא בטוחה שמתחשק לי להיגמל. קורץ 

        17/5/07 19:31:

       

      צטט: נמרוד הלוי 2007-05-17 02:48:30

      בדיוק המוטיבציה הזו שתיארת היא המנוע. שיקראו, שידעו.

       

      אהבת הכתיבה, ההכרה, החשיפה, ההיכרויות וההזדמנויות, אלה מניעים אותי.

      באשר לטוקבקיה, זה נכון, תשובות לכל אחד אצלי בבלוג והמון אצל אחרים מביאות עוד קוראים והכי חשוב זה עוד קוראים. הטוקבקים והכוכבים פחות. אבל בשביל יותר קוראים צריך טוקבקים וכוכבים כי האלגוריתם של המומלצים והמעניינים משקלל את כל אלה.

       

      כמו כדור שלג, כמו קמפיין באנרים באינטרנט, רק של בני אדם. כתבתי על זה פוסט. אולי אני אפרסם אותו. בכל אופן, על כל 4 פוסטים שאני קורא אני מטקבק אחד, על כל 4 פוסטים שאני מטקבק אצל אחרים אני מטקבק אחד בבלוג שלי, על כל 40 טוקבקים אני כותב פוסט אחד. זה בערך היחס. אני הרבה יותר קורא מכותב, יותר מטקבק מכותב, אני חושב שזו אחת הסיבות (אם לא היחידה) שקוראים אותי.

       

      זה אמנם לא עבודה במשרה מלאה אלא במקביל אבל בשביל שיקראו אתה צריך להפגין נוכחות, לשווק, לתקשר. 

       

      אני מודה בצער: שיש פה אנשים שכותבים מ-ד-ה-י-ם ולא מקבלים צפיות וחבל.

      הם מומלצים אצלי בקופסא מיוחדת בכרטיס ואני מוסיך לשם כל יום מישהו.

       

      אני מודה בגאווה: אני רוצה כמה שיותר צפיות!! :~)

       

       

      ליזה את הכי אמיתית שיש!

      איזו תגובה! אני כולי חיוך מאוזן לאוזן. עוד שותף להתמכרות, ועוד אחד כזה שגם מודע לכך באופן מלא.

      נמרוד, תמשיך ככה, אני מבטיחה לקרוא. 

        17/5/07 09:09:

       

      צטט: יואב עינהר 2007-05-17 01:26:39

      אני לא כזה.

      לא רוצה כוכבים,

      לא רוצה מעניינים,

      לא רוצה מטקבקים,

      לא רוצה פלירטוטים,

      לא רוצה עמודים ראשונים,

      לא רוצה חברים,

      לא רוצה להפסיק...

      לא רוצה, לא צריך.

      (סתם, סתם... אני רצה לבדוק אם כתבת משהו חדש)

        17/5/07 02:48:

      בדיוק המוטיבציה הזו שתיארת היא המנוע. שיקראו, שידעו.

       

      אהבת הכתיבה, ההכרה, החשיפה, ההיכרויות וההזדמנויות, אלה מניעים אותי.

      באשר לטוקבקיה, זה נכון, תשובות לכל אחד אצלי בבלוג והמון אצל אחרים מביאות עוד קוראים והכי חשוב זה עוד קוראים. הטוקבקים והכוכבים פחות. אבל בשביל יותר קוראים צריך טוקבקים וכוכבים כי האלגוריתם של המומלצים והמעניינים משקלל את כל אלה.

       

      כמו כדור שלג, כמו קמפיין באנרים באינטרנט, רק של בני אדם. כתבתי על זה פוסט. אולי אני אפרסם אותו. בכל אופן, על כל 4 פוסטים שאני קורא אני מטקבק אחד, על כל 4 פוסטים שאני מטקבק אצל אחרים אני מטקבק אחד בבלוג שלי, על כל 40 טוקבקים אני כותב פוסט אחד. זה בערך היחס. אני הרבה יותר קורא מכותב, יותר מטקבק מכותב, אני חושב שזו אחת הסיבות (אם לא היחידה) שקוראים אותי.

       

      זה אמנם לא עבודה במשרה מלאה אלא במקביל אבל בשביל שיקראו אתה צריך להפגין נוכחות, לשווק, לתקשר. 

       

      אני מודה בצער: שיש פה אנשים שכותבים מ-ד-ה-י-ם ולא מקבלים צפיות וחבל.

      הם מומלצים אצלי בקופסא מיוחדת בכרטיס ואני מוסיך לשם כל יום מישהו.

       

      אני מודה בגאווה: אני רוצה כמה שיותר צפיות!! :~)

       

       

      ליזה את הכי אמיתית שיש!

        17/5/07 01:26:

      אני לא כזה.

      לא רוצה כוכבים,

      לא רוצה מעניינים,

      לא רוצה מטקבקים,

      לא רוצה פלירטוטים,

      לא רוצה עמודים ראשונים,

      לא רוצה חברים,

      לא רוצה להפסיק...

        17/5/07 01:05:

       

      צטט: לא-רואה-ממטר 2007-05-16 23:37:17

      היי.

      גם אני הרהרתי בנושא הזה לא פעם.

      נראה לי שמינית את כל הנקודות ואת כל הסיבות לכתוב בלוג.

      אני כאן בעקרון בגלל התמכרות לכתיבה, אותה התחלתי בגיל 9 ולא הפסקתי לרגע.

      ועם הזמן התמכרתי גם לבמה.

      בהחלט ממכר, אל תפסיקי.

       

      צטט: רוטה 2007-05-17 00:22:48

      אני חדשה ב"עסקי הבלוגים" וכבר מרגישה מכורה.

      התחושה שכל כך הרבה אנשים קוראים ומגיבים על משהו שנוצר אצלך בלב,

      ואיכשהו עבר אל מסך המחשב היא כל כך חזקה שאי אפשר לתאר אותה. 

       

      אין סיבה להתבייש בצורך בחיזוקים ובהערכה זאת תחושה מאוד אנושית, וכל אחד זקוק לתחושה שהוא שווה ומוכשר.

       

      אני שמחה לקרוא את הפוסט שלך, ואת הפוסטים של רבים אחרים כאן, כמו שאני שמחה ונהנית שקוראים את שלי.

       

      הזדהיתי ואם היו לי כוכבים גם הייתי מככבת קורץ

      תודה מחייך

      להצליח להגיע לאנשים אחרים זה תמיד מאוד מספק, בכל דרך שהיא, גם דרך המסך וגם בחיים האמיתיים. אבל כאן יש משהו שמעבר, כי רק המילים מדברות, רק הן קובעות,  ואין את כל השאר, כל הדברים הקטנים שיכולים לשחק לטובתנו בחיים.

        17/5/07 00:28:

      שמעתי שניפתח פורום BA (בלוגרים אנונימיים)

       

      תתפלאי כמה אנשים רשומים שם....

       

      זה טבעי לאנושי לרצות לקבל משוב ולהנות ממשובים חיוביים. למרות שאני מאמינה שהרבה מאלה שכותבים, עושים את זה והיו ממשיכים לכתוב, גם אם איש לא היה קורא.

        17/5/07 00:24:

       

      צטט: el_greco 2007-05-17 00:02:39

      אם לא הייתי יודע כמה את מוצלחת, ודאי הייתי חושב שיש שם בעיות מתחת לפני השטח. מוזר לי איך מישהו כל כך אינטיליגנטית עדין צמאה למילים טובות, מחמאות וכאלה. מה, את לא ידוע שאת כזאת? ודאי שאת יודעת.  אז מאיפה זה בא, הצמא הזה?

       

      כנראה שזה הדלק שמכוניות מרוץ מסדרת ליזה פיירמן 79 צורכות.

      דלק מטוסים. 

      הצמא הוא לא למילים טובות, מחמאות וכו', כמובן שהן חלק מהעניין ואי אפשר לזלזל בזה. אבל המטרה האמיתית היא לכבוש בסערה יעדים חדשים, להגיע למקומות שעוד לא הייתי בהם, לעמוד באתגרים עם רף גבוה יותר, להצליח במשהו שעוד לא עשיתי, להפתיע את עצמי בגבהים שאפשר לשאוף אליהם, לראות שהכל אפשרי ואפילו השמים הם לא הגבול, להגיע ל"ואו" חדש כל פעם. המילים הטובות והמחמאות בלי כל אלה לא עושות את העבודה, בלי ההתקדמות זה לא זה. לזה הצמא, ובגלל זה האש הבוערת.

      ורק תיקון קטן - אני חיה על אנרג'ייזר, ולא על דלק מטוסים.  ואני מודל 78, ולא 79.

        17/5/07 00:22:

      אני חדשה ב"עסקי הבלוגים" וכבר מרגישה מכורה.

      התחושה שכל כך הרבה אנשים קוראים ומגיבים על משהו שנוצר אצלך בלב,

      ואיכשהו עבר אל מסך המחשב היא כל כך חזקה שאי אפשר לתאר אותה. 

       

      אין סיבה להתבייש בצורך בחיזוקים ובהערכה זאת תחושה מאוד אנושית, וכל אחד זקוק לתחושה שהוא שווה ומוכשר.

       

      אני שמחה לקרוא את הפוסט שלך, ואת הפוסטים של רבים אחרים כאן, כמו שאני שמחה ונהנית שקוראים את שלי.

       

      הזדהיתי ואם היו לי כוכבים גם הייתי מככבת קורץ

        17/5/07 00:02:

      אם לא הייתי יודע כמה את מוצלחת, ודאי הייתי חושב שיש שם בעיות מתחת לפני השטח. מוזר לי איך מישהו כל כך אינטיליגנטית עדין צמאה למילים טובות, מחמאות וכאלה. מה, את לא ידוע שאת כזאת? ודאי שאת יודעת.  אז מאיפה זה בא, הצמא הזה?

       

      כנראה שזה הדלק שמכוניות מרוץ מסדרת ליזה פיירמן 79 צורכות.

      דלק מטוסים. 

        16/5/07 23:37:

      היי.

      גם אני הרהרתי בנושא הזה לא פעם.

      נראה לי שמינית את כל הנקודות ואת כל הסיבות לכתוב בלוג.

      אני כאן בעקרון בגלל התמכרות לכתיבה, אותה התחלתי בגיל 9 ולא הפסקתי לרגע.

      ועם הזמן התמכרתי גם לבמה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ליזה פיירמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין