0

כיף

1

  

2 תגובות   יום שני, 28/4/08, 12:21
היה זה באחד הערבים, עת הפליטה זוגתי אנחת רווחה ובישרה שסוף סוף מחר הוא היום האחרון של הפרוייקט. הצלחתי להחניק מבט מלא בעתה, משחזר במהירות את כל שיחותינו בשנה האחרונה, מנסה להיזכר באותו פרוייקט עלום עליו היא עבדה במשרד. בסוף נכנעתי, ובטעות גברית אופיינית שאלתי: "איזה פרוייקט?" אחרי שעה של נאום תוכחה התובנות היו ברורות. הפרוייקט הוא בכלל לא במשרד, אלא בבית הספר. הוא לא שלה אלא של הבן, והגיע הזמן להיות יותר מעורב בנעשה בבית ספרנו, ולדעת מה עובר על הילדים.
ההזדמנות לתקן את המעוות נקרה בדרכי עוד באותו השבוע עת הייתי אני תורן ערב בבית. הסבנו ילדיי ואני לארוחת הערב, ומיד שאלתי: "איך היה בבית הספר?" "כיף" ענה הבכור "גם כיף" ענתה הקטנה, והאמצעית הוסיפה שהיה "יופי" בגן. כשחזרה זוגתי באותו ערב קיבלתי את פניה בחיוך ניצחון: "בבית ספר ובגן הכל נפלא, דיברתי עם הילדים, ואני בעניינים". "ספר פרטים" ביקשה השתחייה לדעת עוד, ואני הבנתי שהולך להיות ערב קשה.
איך חוקרים ילדים? איך מוציאים מהם מידע? האם צריך השתלמות במרתפי השב"כ או שיש דרך קלה יותר? למה כשהבן מספר לי על משחק המחשב אותו גילה, הוא מסוגל לתאר כל פיקסל בנפרד עד לרמה 18, אך בכל הקשור לענייני בית הספר, התיאור מתמצה במילה אחת: 'כיף', או בשתי מילים: 'מאוד כיף'?
לארוע החקירה הבא כבר הגעתי מוכן: "איך היה בבית הספר?" שאלתי והוספתי מיד: "ובלי להשתמש במילה כיף". "מצויין" ענה הבן והמשיך לאכול. "תפרט" ביקשתי. "ממש כיף, סליחה, ממש יופי" ענה הדרדק.
"בבקשה" פניתי לרציו הגברי שלו, בתקווה שגם בגילו הצעיר הוא ניחן בתכונה מולדת זו, "אמא חוזרת עוד מעט, ואני חייב למסור לה מידע כלשהו". כל תחינותיי, איומיי, בקשותיי והבטחותיי נפלו על אוזניים ערלות. מבחינת הילד כל מה שארע בבית הספר הוא חור שחור. לפתע אורו עיניו. "נזכרתי" אמר הדרדק "קיבלנו פתק". הוא רץ לתיק וחזר עם פתק מקומט, שבילה כך נראה ימים רבים בתחתיתו של התיק, לחוץ תחת מסע הספרים, ונושא את כתמי הכריך מלפני שלושה שבועות. היתה זו הודעה על הצגה שהילדים עומדים לראות. אתמול.
נו, חשבתי לעצמי, אם שכח להביא את הפתק, ננצל את פיסת המידע כדי לחלוב ממנו פרטים על ההצגה. "ואיך היתה ההצגה אתמול?" שאלתי במתק שפתיים. "כיף".
הילדים טוענים שאיבדתי את ההכרה רק לדקות ספורות. הקטנה שפכה עלי מים כדי להעיר אותי, והאמצעית החליטה להציל את המצב. "אני אספר לך איך היה בבית הספר" אמרה והתחילה: "ים אמרה בבוקר למיכל שהציור שלה לא יפה, ואז נטע אמרה שהציור כן יפה, ואני אמרתי...." בתום חצי שעה של ציטוטים מפורטים, הגענו לצלצול הראשון. אחרי עוד שעה כבר סקרנו את כל השיחות שהתקיימו בהפסקות השונות, משחקים, קוקיות, ריבים, קליקות והשלמות. "כן", אמרתי, ראשי פועם מכאב מרוב מידע, "יופי, ואיך היה בשיעורים עצמם?" "כיף", ענתה הילדה בלי למצמץ "אפשר קינוח?"

דרג את התוכן: