| רְפִידוֹת גִּיל מֻפְלָג, מוֹלִיךְ שׁוֹלָל חֲזָקוֹת כֹּחַ בּוֹעֲרוֹת בָּאֵשׁ דּוֹעֶכֶת. עוֹלָם יָשָׁן נֶעֱלַם , נִקְלָה בְּטַבּוּרֵי הַקִּדְמָה בֵּין שָׁאוֹן הַיּוֹם לְהִתְרַגְּשׁוּת בִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת. תַּחְלוּאָה יָדַעְתִּי בִּבְגִידַת הַיָּמִים הַחוֹלְפִים, לָלֶכֶת לֹא יָכֹלְתִּי כָּשַׁל גּוּפֵי בַּנֵּטֶל כָּבֵד. וְשֵׁם, בֵּין הֲמֻלָּה צְפוּפָה, לְבַקָּשַׁת עָזְרָה נֶעֶצְרוּ רְגָעַי לִמְצֹא שְׁבִיל אַחֲרוֹן לִפְסֹעַ בַּבִּטְחָה אֶל מזוריי. חיפה,2007 שיר אמיתי,נכתב לאחר שפגשתי אישה מבוגרת במרפאה מסוימת בחיפה (במסגרת ביקור שערכתי במקום,ביקור את אחד האחים שלי העובד במרפאה.) אישה עם הליכון שבאה לטיפולים. פגשתיה מחוץ למרפאה,בעודה ממתינה ל"שעת כושר" בה יואיל מישהו לתת לה להכנס,ואף אחד לא טרח לעשות כן. כשראיתיה,הייתי כבר ביציאה,אך לא יצאתי,אלא הנחתי לה להכנס. כשהיא נכנסה נעצרה לידי ואמרה ,אתה היחידי שעצרת ונתת לי להכנס,תודה לך. לא אמרתי כלום,רק רפואה שלמה.והמשכתי בדרכי. לאור האלימות הקשה שיש נגד קשישים לאחרונה,היחס אליהם השתנה מאד. אני עדיין זוכר שהיה עולם אחר,לא לפני המון זמן שבו הקשישים זכו לכבוד רב ועצום,כבוד שאותו למדנו מהורינו,לדעת לשמור על הזיקנה כי בסופו של דבר גם אנחנו נגיע אלייה. הבטוי הנפוץ "והדרת פני זקן",כבר לא אקטואלי,בטוי שפס מהעולם,אני רואה זאת לא פעם,והמקרה שידעתי ושסופר כאן,הותיר ועדיין מותיר בי שאלות כבדות על העתיד לבוא. |