צהרי אוגוסט. יושב במשרד ומנסה לשכנע את מפקדי הדגול בצדקת פעולה מסויימת אותה ביצעתי בתוקף תפקידי שהוא, המפקד כלל לא מכיר. חש את שפופרת הטלפון חורכת את אוזני ומאיימת להתיך את האוזן. "כמה סתום האיש הזה יכול להיות? ... אני מהרהר ביני לבין עצמי. ברקע השיחה אני שומע צפצוף של שיחה נכנסת, ממתינה. ושוב. ושוב, ושוב..
להט השיחה לא נותן לי לעבור לשיחה החדשה. מסיים את השיחה בלא הצלחה, לא שכנעתי אותו שפעלתי נכון. "טוב, זו לא הפעם הראשונה... ובטח גם לא האחרונה. אני מהרהר לעצמי. קם ממקומי ופונה לפינת הקפה. "מגיעה לי מנוחה מהנודניק הזה וקפה יכול להיות רקע מתאים להפסקה כזו.
מכין לי כוס קפה שחור, אחד סוכר. ואז הטלפון. שוב הטלפון הזה מצלצל . "שלום, מדברת דליה מגן החרוב. "היי דליה. מה קורה? "אל תשאל... מבחין בקולה שמשהו חריג מתרחש. "יש נחש בגן. "יש מה? אני שואל? "יש נחש... ענק !!! "אוקיי, תפני את הילדים החוצה ואני בדרך....
נוסע לגן החרוב. ממהר, "נחש בגן... "מה עושים עכשיו? אני מהרהר תוך כדי נסיעה מהירה אך זהירה. "מחייג מהדרך למחלקת התברואה ברשות המקומית. טווווווווווווו, טוווווווווווו, טוווווווווו. "נו, בטח שלא עונים שם. וכי למה שמישהו יהיה בשעת צהריים זו? עובדי עירייה מפונקים. "טוב, נתמודד גם עם זה...
מגיע לגן ומחנה את הרכב. מבחין כי כל ילדי הגן בחצר. מרוכזים כמו עדר כבשים מפוחדות ליד שער הגן כשמעליהם הגננת והסייעת. גם הן מפוחדות והדבר ניכר ממש. "היי, שלום לכם. מה קרה? היכן הנחש?... אני שואל. "בגן, יש לנו נחש בגן.. עונה לי מקהלת הילדים. דליה מסמנת לי בראשה לכיוון הפתח. ומספרת שאחד הילדים, הרים קוביית עץ בפינת המשחקים ולפתע צץ לו נחש. "מה הגודל והצבע...? אני שואל, "כזה. ממש גדול ובצבע חום בהיר. היא עונה ומסמנת לי בידיה משהו לא ברור.
"טוב, אני אכנס לבדוק. נכנס לגן, ומתחיל לחפש. נחש "כזה". "רגע, ונניח ואמצא, מה אעשה? אני מהרהר לעצמי. ניגש למטבחון ולוקח מארון הכלים מטאטא. מתחיל לבדוק פינות,מרים בעזרת המטאטא קוביות זרוקות באי סדר. מחפש בפינות ובמקומות החשוכים. לפתע, עיני צדה בזוית משהו זז. "רגע, זה זה? או שסתם מדמיין.. האנדרנלין מתחיל לזרום בוורידים. החושים מתחדדים, אגלי זיעה מתחילים לצוץ על המצח. מנסה לחשוב בהיגיון. נחש, אחת החיות המפחידות ביותר שקיימות. ואז. "כן, זה זה. זה הנחש... מבחין בו, נחשצ'יק, בגודל של כ-25 ס"מ. בורח ממני במהירות, מתפתל לו בין רגלי כסאות הילדים. צבע חום ירקרק. צפע... צפע צעיר. בטח מצא לו מסתור מחום הקיץ. אבל, חייבים להרוג אותו. אחרת יכיש חלילה.
מכה עם המטאטא, פיספוס. ממשיך לרדוף אחרי הנחש הזריז הזה, והוא זריז. תוך שמפיל כסאות ונתקל בארגז קוביות שמתפזרות לכל עבר. שוב מכה, ועוד אחת ועוד אחת חזקה ו...יש , יש פגיעה. הנחש נעצר, אבל ממשיך להתפתל סביב עצמו, כמו מנסה להתכרבל בתוך עצמו, שוב מכה ו... זהו. הנחש חוסל.אני משחרר נשיפה משחררת
מביא בזריזות את סל האשפה, תופס את הנחש הקטנטן בזנבו ומשליך לסל. סוגר במהירות את שקית הניילון כאילו שהנחש הזה יכול עוד להבריז משם.לוקח את שקית הניילון הסגורה ויוצא מהגן.
עשרות עיניים נעוצות בי, בפחד, בחשש.. "אפשר להרגיע. היה נחש ואיננו ... אני מכריז. וכאילו שחררתי פקק מבקבוק, עשרות גרונות פורצים בשיחה. גן שלם משחרר לחץ. כולם מספרים לכולם היכן היו כשנראה הנחש, ומה היה קורה אילו ומה היו עושים לו ועוד ועוד.
הלכתי משם באיטיות לכיוון הצפרדע שבמגרש החניה חש בעשרות עיניים מעריצות הננעצות בגבי והשלכתי אחר כבוד את שקית האשפה.. מסתובב לאחור כדי ללכת לרכב. ומבחין במחזה מדהים, גן שלם עומד ומריע, מוחא כפיים לשוטר הגיבור שהציל את האומה.
התרגשות, הפספוסים הללו יודעים להודות ... ניגש לרכב ורגע לפני הכניסה אליו אני שואל את דליה שעדיין עומדת במרכז מעגל הילדים ליד שער הגן. "תגידי , דליה. למה בעצם התקשרת למשטרה? למה לא לעירייה? והיא ענתה " אתם השוטרים, אתם הכתובת לכל אותם דברים שאף אחד לא יודע למי לפנות.... ואתה הכתובת לכל מה שאחרים לא רוצים או לא יכולים לעשות...
אוקיי, לשרותכם תמיד.. נפרדתי בחיוך.
(וסליחה מכל אוהבי החיות, מקווה שתבינו....) |