כל הדרך למשרד אני חושב ללא הפוגה על מה שעוד נותר לנו. כשאני מגיע אני מחנה את הרכב ליד המשרדים, בפנים מחכים לי א', ס' ונ'. הם עומדים ליד השולחן הפנוי אצלי במשרד. כולם לבביים. אך בזמן שאני מסביר להם מה עוד נותר, אני רואה עליהן שהם מחכים לראות אם אני באמת בטוח בדרך הזו, כיון שאנחנו מנסים מה שלא נוסה אף פעם בעבר, בזמן קצר כל כך. אני מתחיל לפסוע הלוך ושוב בזמן שאני מדבר. "בתחום שלנו," אני מסביר, "לזרוק חצי לפח כל פעם צריך אומץ. לשמור אותו כדי לא להרגיש טיפש, תכשל, וכדי לעשות הכל מושלם, תעשה מעט מאוד". "אז נסתכן?" שאלתי.
יש ימים שאני רואה את העתיד. ויש ימים שאיני בטוח באתמול. לפעמים נדמה כה רחוק. ולעיתים כה שברירי. גם אם ימשך לנצח, מה שלא איבדת, עוד תמצא.
אמר לי חבר יקר "הדרך מתארכת ככל שאתה הולך בה". ולעיתים זה נדמה כאילו כבר כח, כשאני מסתכל אחורה והדרך שעברתי נראית אינסופית, ומביט קדימה וזה נראה שהיא לא מסתיימת. והרגלים מתעייפות. והיאוש אוחז. והיום זה קל הרבה יותר. כל עוד אני נהנה ממנה, מה זה משנה כמה היא ארוכה. |