שנה וחמישה חודשים מאז עישנתי סיגריה בפעם האחרונה. אני מחשיבה את עצמי כמכורה לכל החיים. בתוכי חי שד הניקוטין, ניקו קוראים לו, ולא חסר הרבה כדי שהוא ירים ראש וישתלט לי לגמרי על החיים. כבר הפסקתי לעשן למשך שנים ארוכות, אבל הנפילות לימדו אותי ענווה: אין להתגרות בניקו. סיגריה אחת על הקבר של אבא שלי ביום השנה שלו, לכבודו ולזכרו, עלתה לי בחודשיים של עישון. ג'וינט של חג האהבה עלה לי בשנה של בעירה קדחתנית. ולמה אני כל כך לא רוצה לעשן בעצם? מלבד העובדה שזה עושה אותי חולה פיזית כאן ועכשיו, אני מרגישה מושפלת. אני הופכת להיות עבד נרצע. ניקו הוא אדוני ובעלי והוא יכול לעשות בי כרצונו: אני ארוץ עד קצווי תבל באמצע הלילה כדי לספק אותו. המרדנות הטבעית שלי לא יכולה לשאת דיכוי כזה. לא!

הבעיה היא שאני מכורה לא רק לניקו. מה יותר פרדוקסלי מלוחמת חופש שהיא בעצם תלותית? אולי זה דווקא הגיוני. יש לי רשימה של דברים שאני מכורה להם. ברגע שהפסקתי לעשן, חיכתה לי התמכרות חלופית ישנה וחביבה: אוכל.

שנה וארבעה חודשים והשליחים של דומינו פיצה יצאו דחופים (ומבוהלים. לא ממני, מהכלב). אכלתי הרבה והעליתי, כנראה, חמישה עשר קילו. בכוונה אני לא רוצה לספר על חווית האכילה. לא כאן המקום להקיא על חטא... אבל אני לא הקאתי. לא לא. אני בולימית סנילית. בולסת בלי סוף אבל שוכחת להקיא... בקיצור, איפה הייתי? אה, נזכרתי.

יום אחד, לפני חודש, הייתי צריכה לדחוף טמפון. קורה. פתאום שאלתי את עצמי: "הממממ... יכול להיות שהידיים שלי התקצרו?" ואז הבנתי שאיבדתי קשר עם הווגינה שלי. וזה היה מבחינתי קו אדום. התבאסתי. מה עושים? כמובן. הולכים לקנות משהו לאכול, טעים ומנחם. היה לילה. הלכתי לתחנת פז, לחנות "Yellow". גם הכלב בא. הסתובבתי ובחנתי את המדפים, מרגישה מחורבן למדי. בצד ישבו שני גברים ושתו אספרסו. אחד מהם אמר לי: "הכלב שלך שמן." גייסתי איזה פרצוף שווה נפש ואמרתי: "אז מה? גם אני שמנה, אני מפרגנת לו!" "אם את רוצה, אני מכיר דרך לרזות," אמר האיש, והגאווה שלי רצתה להמשיך ולהצטחצח איתו במילים ולהגיד שאני מכירה כבר הכול. אבל אז הבנתי שהוא, יעקב קוראים לו, הוא התשובה למשאלה שהיתה לי רק שעה קודם לכן. ואיזה חסד מלמעלה יש לי שנעניתי מייד. אני לא אחזור על תוכן השיחה שהיתה לי איתו, אבל הוא קישר אותי בדיוק עם מה שהייתי זקוקה לו, תהליך שהייתי בשלה לקראתו שמטרתו לחזור ולקחת שליטה על החיים שלי במקום לזרוק אותם הצדה ולסגוד לאוכל.

כבר חודש אני אוכלת בצורה שקולה ומאוזנת. מבחינתי יצאתי מעבדות לחירות. שמח לי. אני רואה גם איך יש בעקבות כך ריקנות שמבקשת להתמלא, אם בהתמכרות חדשה (אני נשארת עירנית כדי שזה לא יקרה) או אולי משהו חדש, עשייה חיובית, יצירה, קשר?

מחר אקבל תשובה לגבי תפקיד חדש שהתראיינתי אליו. אם אקבל את העבודה, זה יהיה אתגר רציני. מעניין.