אני מסיימת בקרוב שש שנים בתפקידי האחרון, אחד הפריבילגיות שהייתה לי במהלכו הייתה לפגוש אנשים שבקושי מרוויחים שקל אבל הנשמה הגדולה שלהם משאירה ותשאיר את חותמה בעולם על הרבה אנשים ועל איך שהחברה שלנו נראית בכלל. אחת הנשים שהרשימו אותי ביותר הייתה לאה, לאה טויטו, עבודתה המוגדרת הייתה רכזת צהרונים אבל איזו רכזת. כדי שקצת תבינו במי מדובר, מדובר באישה שנאבקת בשנים האחרונות בשני סוגי סרטן שמאיימים לעכל את גופה, דבר שאינו מונע ממנה להתייצב בכל בוקר לעבודה ב07:30, לזכור את שמות כל הילדים אבל כל, בכל עשרות הצהרונים שהיא אחראית עליהם.  כיום, שניתן לעשות הרשמה באמצעות האינטרנט, לאה הסבירה שלצהרונים זה לא מתאים, כי היא צריכה לראות עם איזה הורים יש לה עסק.

לאה, לא מוכנה לוותר בקלה כחמורה, לא רק לעובדות שלה אלא גם לה עצמה, המעורבות שלה בחיי ילדיה ונכדיה היא מדהימה.  כשניסיתי להסביר לה שילדי נתקל בהרבה מורות, אדישות, חסרות אכפתיות, שלצערי הוא עדיין לוקח אותן אישית. היא הסבירה לי שילד אינו יכול לעמוד מול המערכת הזו לבד. תרוצי, ותצעקי ואל תוותרי

וזה מה שלאה עושה.  ילדיה כבר גדולים, אבל עבור ילדים שהיא רואה שהוריהם והם אינם מסוגלים לעמוד מול המערכת, שלא פעם מוותרת אליהם ושולחת אותם למסגרות טיפוליות שאינן מתאימות, היא לוחמת את מלחמתם והצילה כבר הרבה ילדים מגחמות המערכת להפיכתם לבעייתים (רבים מהם כבר בוגרי אוניברסיטה בעוד שעל ידי המערכת הוגדרו בזמנו כזקוקים לחינוך מיוחד) 

ולא, היא לא רק צועקת, כל פקידה שנתנה אי פעם שירות טוב ללאה ולא משנה מאיזה ארגון או מוסד, תקבל מכתב מפרגן לממונים עליה, כן זה עובד אצלה גם הפוך.  

לאה, היא אחת מהאנשים הבודדים שפגשתי שיודעת לא לוותר על מה שחשוב, שיודעת שנפש אחת היא עולם ומלואו ושלא הכל זה כסף, שעם הרבה אהבה וחמלה אפשר בהחלט להפוך את העולם לקצת יותר יפה