ובאתי אליך זכה ורכה מאי פעם, חשופה לאורו של יום, הילת יקום סובבת כמשי זוהר, אט אתה קרב ומבטיך צורבים בחום, כחול מדבר בוער על כף רגל יחפה המפזזת בים גרגרים זהובים, אצבעותיך שטות בנהר חלומות קסומים, מלטפות בנועם מוכר, נדמה כי נשכח היה והלך, שב וצף... ובעת ההיא סערו הרוחות, היש ותחוש תקוות עולם? האמנם יציפו גלים תהום אבודה? עיניך אומרות הרהור אין סופי, עת נפרץ בך סכר ימים, שפתיך לוחשות נגוני ליבך שזורים בים של תקוות, תוסס אל דרך הוויתך, מוהל רגשות במרקם שנותיך, צמרמורת קלה תרעיד מיתר קולך וברק עיניה המשוך בכחל שחרחר מתמזג בך... לובן שמים עטה אודם מעושן, צל האופק צבע קו שני סגלגל, הערב גלש לעומקו של הליל והם שחים בשניים כאחד, מחוגי השעות מזכירים את האין, מה שכן נותר מיום האתמול ינתב שביל עטור כוכב, היא תצעד לדרכה ומבטו לא יוסר עד תעלם מעיניו, שעות אחר כך דמותה תלווה נשימותיו, היה וחלם אותה באה אליו אז...
והיא ארוכות תשחזר מילותיו עת נשק ללחיה קלות ולחש, ביקשתי ובאת עד אלי... |
