מיושבת בדעתה יוצאת מגדרה
דברים שכתבתי
פוסטים אחרונים
- חוזרת לטפל 13/9/12
- חג הבשר 25/4/12
- שיר בגשם 10/3/12
- מניפסט 5/3/12
- קטע שתרגמתי בויי נט ספרים 21/2/12
- עדי נויהאוס - יש לרשום ולזכור 5/1/12
ארכיון
כשהמציאות והבלוגוספירה נפגשות
למען אלה שהכותרת נשמעת להם סינית: 'בלוגוספירה', להלן, הנה המרחב הוירטואלי שנוצר בתוך בלוג. לפני כמה ימים פרסמתי כאן טקסט בשם 'נסיעה באוטובוס או ספורט אתגרי?'. הטקסט חיכה בסבלנות במחשב שלי, אחרי שנכתב במקור לויי נט, מדור מעורבות חברתית. אתמול בבוקר, 'שמחה וטובת לב', כמאמר גדעון רייכר, נסעתי מביתי לקניון מלחה באוטובוס. ואז, למרות שעשיתי דרך דומה עשרות פעמים, קרה כל מה שכתבתי שעלול לקרות: האוטובוס נסע מהר והטלטל בסיבובים בדרך אל הקניון; כיסא הגלגלים שלי, שאי אפשר היה להיקשר איתו באמצעות רצועת קשירה בת כעשרים סנטימטר (אמנם אני רזה, אבל חיה. ולפיכך בעלת נפח) החל מתגלגל חופשי מצד לצד בחלל האוטובוס; אני נאחזתי באימה בידיות שלו; דומה ששמעתי מישהו צועק באימה (אני?); מסע הביעותים הסתיים כשהתנגשתי בעוצמה בדלת היציאה, אפי צמיד לזגוגית הפלסטיק. הנהג עצר, הגיע אליי, והאשים אותי בכל ("למה לא נקשרת? יש פה חגורה, במיוחד לזה!" – לכי תסבירי משהו, כשאפך כואב, את עדיין משותקת מאימה, והסנטר, שגם קיבל מכה, מתחיל מטפטף דם...) יצאתי מהאוטובוס. עוברים ושבים הפנו את תשומת לבי לכך שמדמם לי הסנטר. אני מניחה שאותו דמום, על אף שהיה הדבר שהטריד אותי הכי פחות באותו רגע, זעזע אותם עד עמקי נשמתם: ראו אותו בעין בלתי מזוינת, והוא העיד בבירור ש'דבר מה רקוב בממלכת דנמרק'. אכן, המפגש שלי אתמול עם התחבורה הציבורית ונפלאותיה היה בעייתי, במלים עדינות. במלים עדינות פחות, זה הסתים בנס. יכול היה – בקלות – להסתיים באופן גרוע יותר. בהרבה.
|
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יקירי, תודה על המחמאה.
ובעניין הסמינר הרב שנתי בנושא - היזהר פן תיקרא לדגל...
אחותי -
את מהיחידים ששווה לקרוא לא רק את הבלוגים שלהם, אלא גם את התגובות שלהם לתגובות של אחרים. את יוצקת משמעויות נוספות עם כל רעיון. הרבה מעבר לכתיבת ה"תודה" השגרתית.
(כאן תגידי: "מי, אני?")
ולגבי "שואה" ואלימותנו כחברה, הנובעת מהטראומה הקולקטיבית - וואי וואי וואי, אין לך מושג עם מי את מתעסקת. ברוכה הבאה לסמינר הרב שנתי שלי בנושא.
תודה. פיסית, התאוששתי. נפשית - ובכן, מה חדש? שאנחנו לא חברה שוויונית? נראה שאת זה לא אקבל בהכנעה אף פעם. מין באג מולד שכזה...
הגעגועים הראשונים שלי לברלין, התפתחו בנסיעה הראשונה באוטובוס בארץ.
מקווה שאת מרגישה יותר טוב, שבת שלום.
נגעת פה בכמה נקודות הראויות לפוסט משל עצמם.
לעניין השואה - חוששני שאנו לא מנהלים היטב את נושא הזכרון והתוצאה היא שהפכנו לעם פוסט טראומתי.
שום דבר לא במקרה והכל קשור אחד בשני. חרשות היא מילה טובה, אני הייתי בוחרת בכהות.
תודה!
טוב לפגוש בך כאן.
ובעניין השם, מאז ''אחותך הצולעת' התיישבתי בדעתי...
ברוך הבא לבלוג שלי.
אכן, אנחנו חברה אלימה. חלק מזה נובע מן העובדה שאנחנו נושמים צבא, ובדרך זו או אחרת מיישמים מנהגים ספרטניים.
חלק אחר בא מהעובדה שבעברנו הקולקטיבי הייתה שואה ואנחנו חרשים לכל כאב שהוא קטן יותר.
בטח שיש קשר בין הדברים.
ולא במקרה הדברים נאמרים סמוך ליום השואה.
תודה. לא הרגשתי שאני מאופקת, אבל נראה שזה יוצא כך.
פוסט חשוב ונוגע מאד דוקא בכתיבה המאופקת שלו.
הגיע הזמן שהחברה הישראלית תתייחס ברצינות -
כפי שנהוג במדינות נאורות -
לכל צרכי יושבי כיסאות הגלגלים - ולא רק בתחבורה הציבורית.
תודה*
שונאת תחבורה ציבורית.
ובלי חלילה להמעיט או להשוות את החוויה שלך לשלי, זכור לי פעם מקרה מאוד דומה באוטובוס. מייד כששלמתי לנהג בפתח האוטובוס את דמי הנסיעה וטרם הספיקותי להתמקם בבטחה על אחד המושבים, החליט זה האחרון לפצוח במרוץ אחרי הרמזור הירוק ולחץ בחזקה על דוושת הגז. האוטובוס נסק קדימה ומההדף הוטסתי מקדמת האוטובוס עד למושבים האחרונים בקצהו, הישר על ברכי חייל המום ומבוהל שלא ציפה ולא אומן להתקפה מעין זו דווקא באוטובוס.
חוויה זו הייתה יכולה להיות משעשעת או אפילו סקסית אילולא נחבט מצחי הישר במתכת הרובה שלו והצמיח חבורה לתפארת צבעי הקשת.
הנהג לא טרח לעצור את נסיעתו גם שבכיתי מרוב כאב.
רק אישה חביבה ייעצה לי ללחוץ על הנפיחות עם קרח.
אנחנו חברה אלימה אחותי..אלימה מאוד.
בהצלחה במאבקך.
אכן. אעשה זאת מחר. ותודה על הקריאה האכפתית.
תיארת נכון ובאיפוק את הקושי - ובהחלט יש ללחוץ על מפעילי התחבורה הציבורית לחנך נהגים לזהירות יתר בעת עליית יושבי כיסאות גלגלים לאוטובוס. זהירות והתחשבות. שגרי את הפוסט הזה לדובר החברה. כדי שיבינו.