0
יש רק מנת חיים אחת
פעמים רבות יש רצון לזעוק, לצעוק: הקשיבו!!! זה היה אמת. זה קרה. זה לא סרט או סיפור. הדבר קרה לא מזמן. אל תכניסו אותו להיסטוריה. אני עדין כאן! אני עדין חיה וזוכרת! חמישים שנה עברו. רק ממרחק כזה יכולתי לגשת ולספר בצבע את מאורעות השואה אשר עברתי ואני ילדה שמנמנה בת 14 וחצי. בתחילת דרכי ציירתי נופים, עצמים ונופים עירוניים. הצבעים הרבגוניים עשו עימדי חסד. סיפרתי באדום, בכחול, ובכתום על החיים שבהם תקווה, צמיחה והתפתחות. כאשר הרגשתי די חזקה נתתי לזיכרונות לפרוץ . ציירתי בבולמוס , למעלה משנה, זיכרונות ומראות מהימים ההם. העליתי אותם ממעמקים . שטפוני תמונות בחריפותם וציירתי אותם.
ומה הלאה? צריכה אני לבוא ולספר לעולם? לילדים?לאנשים? לעצים ולשמש ראו איך היה ושמרו שלא יחזור שנית. לספר איך ילדים בגיטו ניסו להיות ילדים. למצוא כלי למשחק, לצייר עם חתיכת פחם שהוצא מהתנור. איך שומרים על שפיות הדעת במחנה אוושוויץ? פחדים וחרדה עם כל סלקציה. מי הוצא מהשורה? מי מאבד סימן חיים? ומי זכה בעוד ימים של חסד? אני באה לספר שהיער בוכה כי רק הוא זוכר מי עבר כאן מי נטמן כאן. אני באה לספר למה ציירתי משאית מלאה גופות עם עיניים גדולות שבלטו מתוך השלד ומה הקשר לכאבי בטן. אני באה לומר למה תמונות היער שלי עדין מעירות אותי בלילות מה זה מרש המוות ואימת הצעדה. איך האומנות עוזרת לי? כדי להמשיך וליצור יש צורך להתנער מזיכרונות , כעין מילוי מצברים, לא להרפות את חוט החיים, לחוש ולתור אחר הדברים הטובים שבסביבתנו: ילדים, נכדים,פרחים. – יש רק מנת חיים אחת.
רחל מוזס, ציירת תערוכת ציורים "נופי געגוע" ב15.5.08 בית העיתונאים תל אביב. |