חזרתי עכשיו מחוויה מרתקת ומאד מיוחדת שקוראים לה "דיאלוג בחשיכה" במוזיאון הילדים בחולון. למי שלא יודע, מדובר על שעה וחצי של הליכה בחשיכה מוחלטת, כאשר הקבוצה מונחית על ידי מדריך עיוור. הצצה אל העולם החשוך, עולמם של חשוכי הראייה.

לכל אחד יש את הרגעים בהם הוא מתהלך בחשיכה, כאשר אחד החלקים שבו, אינו מתפקד. אצל העיוורים זה מוחשי מאחר והעיניים אינן רואות. החירש מתהלך בחשכת השמיעה והנכה ריגשית בחשכת הלב.

בתחילת הסיור, אתה מרגיש שלקחו לך את הבטחון, אבוד בתוך עולם שאין לך את הכלים לשרוד בו. אט לאט, אתה מתחיל להתרגל לחושך. החושך הוא אותו החושך, אתה משתנה, מסתגל, מתרגל לסמוך על חושיך האחרים. לאחר כמה דקות של פחד, כמה דקות של שתיקה, אתה מתחיל להשתחרר ולתת אמון בעצמך, במדריך, בקבוצה. אתה מהר מאד מגלה שהדיאלוג האמיתי הוא לא עם אחרים, אלא עם עצמך.

כשהולכים באפילה גם גחלילית היא אור גדול וגם כוכב יכול להאיר את הדרך.

ההזדמנות הזאת לנטרל את הראייה ולחוות את חוסר השליטה הזה, מרתקת וכל הגננות שהיו איתי חוו אותה, כל אחת בדרכה. גננת אחת, דרך אגב, ברגע האחרון איבדה את האומץ ונשארה בחוץ.

חוויה זו היתה לי חשובה במיוחד, סוג של סימן דרך , שמאפשר לי לדעת שאני במקום אחר.

בצבא כצ'פטית בקורס הדפסה עיוורת שהיינו מחויבים לו, הוצאתי פטור מהעיוורת, כי זה הכניס אותי ללחץ...

בסמינר, בחוג לדרמה, בתרגיל הידוע שאחד הולך בעיניים עצומות והשני מוביל, אני "רימיתי" והלכתי כל הדרך בעיניים פקוחות... שיוביל, זה בסדר לי...:))

בקורס אימון ניסיתי כבר לעצום עיניים, היה קשה מאד, אבל הצלחתי, עם הצצות פה ושם, רק בכדי לקחת אויר.

בקורס מאמנים כבר היה תרגיל שאנחנו צריכים בעיניים עצומות לעבור על קורה עם דלי מלא במים. ביקשתי להיות ראשונה ושבוע אחר כך הסתובבתי עם חיוך מאוזן לאוזן... כי הצלחתי בגדול ואף טיפת מים לא נשפכה..

והיום - היום היתה משימת הסיום שלי, המבחן המסכם

ועברתי אותו כמו גדולה.

אם היו אומרים לי לפני שנתיים שעלי ללכת בתוך חדר חשוך במשך שעה וחצי, מראש לא הייתי מנסה. הייתי מתחמקת, חרדה ומבוהלת...

והנה - אני פה מספרת לכם את החוויה ישר מהתנור, מומלץ מאד. מתאים לכל הגילאים, בלי יוצא מן הכלל.

העיקר זה להאמין שיש עתיד והוא כבר כאן.

גילה