הגיעה אלי לפני שלוש שנים - בדיוק של שבועיים,

מורעבת, פצועה ומחוללת,

אחרי התעללות של בני עוולה.

קראתי לה קירה,

והיא קירקרה בחזרה.

קוקיצה קטנה. 

ולקח המון זמן להבראה שלה - להבראה הנפשית,

והיא למדה שאפשר לחיות בלי לשלוף ציפרניים,

ושלא כל הידיים המתקרבות - מכות.

היא יקרה לליבי,

את בבועתי הפצועה בה ראיתי.

והיא מחזירה אהבה.

בשובבות, וגירגורים,

התפנקות וליקוקים.

ואתמול, בערב - באה התיישבה לידי על המיטה והכריזה ביללה עצובה -

אני לא מרגישה טוב.

ליטפתי,

והיא יללה.

ניסיתי לבדוק -

והיא נשכה.

וליבי דולף.

ואחר הצהריים, ניסע שתינו - לבדוק את הקטנה.