0
| הלחץ הרגיל של הבוקר והילדים, היום, לקחו אותי אחורה לזמן שהם עוד היו על הידיים. אל כל ההוריםהאלה שאומרים שילדים זה כזה כיף. וכבר בא להם עוד אחד. ואיך אפשר לטעון אחרת, ואיזה אבא גרוע אני, ולמה בכלל עשיתי ילדים, ואיזה מסכנים הם, ומגיע לי כל ההוצאות על הפסיכולוג שיהיה להם בגללי. ולנו יש שמונה צדיקים, ולהם יש שישה מלאכים נפלאים ומקסימים, ורק גן של שושנים, ואושר גדול. אז זהו. שלא. ילדים זה כיף. כיף מעייף. אחרי שלושה ילדים, ושעות בלי שינה, אתה יותר מתחבר ל"מעייף" שבמשפט, וקצת פחות ל"כיף". ילדים זה קשה ומתסכל, ומתיש, ומה לא. אז נכון. יש את התגמול הענק, והתינוק המתוק הזה, שהוא הכי בעולם, והוא שלך, אפילו מחייך אליך, רק שקשה, לפעמים, להבחין בזה דרך מסך העייפות, והלילות הלבנים, והטיטולים, והפליטות והגזים, והחום, והבכי. נזכרתי, שכשהם היו קטנים, גררנו עצמנו שבת אחת לחברים שערכו יומולדת לבן. אני נהגתי, ואשתי דאגה שאשמור על עיניים פקוחות. אחר כך היא נהגה ואני הרגעתי. זה היה אחרי לילה שגרתי של שעתיים שינה, עם הנקות ומטרנה וחיתולים. אחרי זריחה מדהימה אל מול הרי ירושלים, ובירכיים כואבות וגב תפוס מהניעות הקלות של הגוף העייף שמנסה להרדים את הילד, והחיוך המקסים שלו כשעולה האור. ואחריה הצניחה המבורכת למיטה. לרבע שעה. כי הגיע הבוקר והוא כבר רוצה לשחק. בין הנאה צרופה, לכיף, לעוד דבר חדש שהוא למד, לפלא הגדל הזה בביתנו, התנהלנו יום אחרי יום עייפים אך רצוצים. לחלק מחברנו שזה עתה התחתנו, יעצנו לא למהר. תנצלו את רגעי השלווה, יעצנו בחום, במעט הדקות ביום שעוד יכולנו להקדיש לחברים. ואז הגענו למסיבת יום ההולדת. בין האורחים הסתובבה אם גאה והריונית. על זרועה האחת תינוקת, בעגלת ישיבה אחיה הגדול, והיא קורנת מאושר. "ילדים זה כזה כיף" חייכה לכל הכיוונים. "מה כיף?" זרקתי לעברה באיבה גלויה. והיא התחילה להשתפך על כל מעלותיהם של ילדיה הרכים, וכמה קל הטיפול בהם, ואיך כל לילה שבו היא מקיצה להניק, היא קמה עם חיוך, כי שוב יש לה הזדמנות לראות את שני העוללים הקטנים. ובכלל, מהן מעט שעות שינה לעומת האושר הזה. "זהו האושר הצרוף. סוף סוף אני מרגישה שהגשמתי את עצמי" אמרה קורנת. החלטתי לנקוט באסטרטגיה אחרת: "וזמן לעצמך?" שאלתי. "יש בשפע" השיבה בהיסוס מה "בזמן שאני שוטפת בקבוקים ומכינה מטרנה ותוך כדי כביסה, אני מוצאת את השקט להתחבר לאני הפנימי שלי". "ומה עם העייפות?" "קטן עלי" אמרה, מסתכלת אלי בעיניים מוקפות עיגולים שחורים "עוד יהיה לי מספיק זמן לישון כשהמתוקים שלי יגדלו קצת". "וזוגיות?" היקשיתי. אחרי דקה של מחשבה, היא הצליחה לחייך וענתה: "נפלאה. אנחנו הרבה פעמים קמים ביחד בלילה לילדים. זה מאוד מחזק אותנו הביחד הזה". "סקס?" ניסיתי. "אתה לא רואה?" ענתה בטון מריר "לפני חמישה חודשים". "וספר, ובגדים חדשים, והצגה, ומסעדה, וסו"ש בבית מלון?" כאן היא נשברה. למחרת היא התקשרה ובשרה לי בשמחה שהראנו לה את האור. היא ובעלה התחילו לעבוד על הזוגיות שלהם מחדש. "נעצרנו במשחק המקדים כי הקטנה התעוררה, אבל בעוד ארבעה חודשים אני יולדת ואז נמשיך בדיוק מאותה נקודה". |