"צריך לסגור את השמן!" אמרתי והתכוונתי לזה, "צריך לסגור אותו לעזאזל!" אבל אף אחד לא שמע.
אח, השמן הזה... כל הזמן עושה בעיות...
אבל עכשיו זה מאוחר מידי. אף אחד לא סגר אותו, והשמן ברח.
לא תמיד זה היה ככה. פעם, לפני שהוא ברח, השמן היה בא פעמיים ביום כדי לקבל ארוחה, ואחר כך היינו יושבים ומשוחחים. הוא היה מספר לי על הבחורות שפגש ברחוב ואני הייתי צוחק.
ככה זה היה עד שיום אחד הוא השתגע. הוא היה צועק ורץ בבית בלילות ומפריע לכולם לישון.
אחרי כל זה לא הייתה ברירה. היינו חייבים לסגור אותו בשירותים כדי שיירגע. ארגנו לו שם אוכל ומים ועיתונים כדי שיהיה לו מה לעשות, אבל הוא לא אהב את זה. עכשיו הוא ברח ואני לא ידעתי אם ישוב אי פעם. כולם בבית התגעגעו אליו, למרות הכול. חשבנו ללכת למשטרה לדווח שנעדר, ופרסמנו מודעות בעיתונים. שאלנו את כל מי שמכיר אותו, אבל אף אחד לא ידע איפה הוא. החלטתי שאני חייב למצוא אותו. ארגנתי את השכנים, החברים וכל מי שמכיר אותו ויצאנו לחיפושים. איפה לא חיפשנו; עברנו בכל גני השעשועים, בחצרות הבתים, בשדות, בכל המועדונים והפאבים באזור. שאלנו גם את כל החברות והידידות שלו, אולי במקרה ראו אותו. כלום. כאילו בלעה אותו האדמה. חשבנו אולי דרסה אותו איזה מכונית, אולי נפל לבור והוא לא יכול לצאת. אי אפשר כבר לדעת בימי האלה.
לאחר שבוע שלם ללא שינה, מישהו צלצל ואמר שהוא ראה את השמן. מצאו אותו ישן על עץ איקליפטוס זקן שעמד בשדה לא רחוק מהבית שלנו. הוא לא היה כבר כל כך שמן ונראה שעברו עליו ימים קשים.
החזרנו אותו הביתה ונתנו לו לאכול ולשתות. אחר כך לקחנו אותו לרופא שבדק אותו ואמר שהכול בסדר אצלו, והמליץ שיאכל משהו, כי השמן נראה קצת חיוור. בסוף הוא רשם לו ויטמינים וגם נתן לו זריקה בישבן.
מאז שהוא חזר הכול השתנה. אין בדיחות, אין צחוקים, אין יותר שיחות מעניינות על מעלליו השונים. הוא אף פעם לא הסכים לספר מה בעצם גרם לו לקחת את הרגליים ולברוח. גם החברים שלו לא ידעו. אמרו שתמיד היה קצת מוזר, ואיך זה שאנחנו אף פעם לא שמנו לב לעובדה.
מידי פעם, בדרך כלל באמצע הלילה הוא עוד חוזר לטירופו הישן ואנחנו סוגרים אותו בשירותים, שיירגע. הפעם אנחנו דואגים שהדלת תהיה סגורה כמו שצריך וגם החלון, שלא יקרו הפתעות. דווקא במקרים האלה הוא כבר לא מתנגד, ומכיר בעובדה שהוא כבר לא צעיר כמו פעם וגם השפיות לא מה שהייתה.
איך אני מתגעגע לימים ההם, הימים העליזים שלפני הטירוף. אני מרגיש כאילו זה היה רק אתמול. אח, השמן הזה... כל הזמן עושה בעיות. השנים חלפו, והנה השמן כבר לא "ציפור צעירה" כמו שאומרים. הוא כבר מזמן חזר למשקלו מימים עברו ובשיערו כבר ניתן לראות שיערות לבנות פה ושם. מסכן. מטורף, אבל מסכן. הוא כבר לא יחזור למעלליו הישנים, למסיבות, לשתייה, לבחורות שעומדות מתחת לחלון וצועקות לו שיבוא, הסיבובים ברחוב, הפוזה, המבט הקשוח.
ואז הוא ברח שוב, ונעלם...
חבל, דווקא היה חתול נחמד.