זוהי השנה הראשונה שאבא, האיש הכי מתוק בעולם, לא עובר איתנו את יום השואה. הוא נפטר לפני חודשיים בשיבה טובה בגיל 96 וחצי. וזהו יום השואה הראשון שלי בו אוכל, לשקוע בצער האין סופי וללא מבוכה. כי כל השנים שעברו ליד אבא, אף פעם לא ידעתי מה הוא מרגיש באמת לגבי השואה ולגבי יום השואה עצמו. ולידו, לא ידעתי איך מותר או צריך להרגיש או להתנהג. הוא סרב לספר את סיפורו שנים רבות מדי. אני זוכרת עוד כשהייתי נערה, ביקשתי לדעת. שאלתי. "אבא, ספר לי מה עבר עליך שם (בהונגריה) והוא, תמיד פטר אותי באותה תנועת יד ובאותה תשובה: "תעזבי"! ועזבתי. הייתה ברירה? אחותו ז"ל, אמרה לי בזמנו שהוא היה פרטיזן. זה היה הדבר היחיד שידעתי עליו משך שנים רבות. שלוש שנים לפני מותו, כשהיה כבר בן 93+ הבנתי מדוע הוא סרב לי כל השנים האלה. ביקשתי ממנו לספר לי את חייו ולהסריט אותו. לתדהמתי ולתדהמת המשפחה כולה, הוא הסכים. וכך כשהוא כבר כל כך זקן, מדבר לאט, הולך בקושי, גופו הגרום מצונף בתוך שמיכת הצמר שלו הוא החל לדבר. נשמתי יצאה אליו תכופות משך השעות הארוכות אותן עברנו יחד ולא העזתי לקום ולחבק אותו כדי לא להפריע את סיפורו . במקום זה,התרכזתי בצילום ושמרתי שהיד האוחזת במצלמת ההנדיקם הבייתית לא תזוז ותשאר יציבה. כדי שיהיה לו נוח, התחלנו עם ילדותו והוא סיפר. בגיל 93+ הוא זכר הכל ואת כולם. משם הובלתי אותו לימי המלחמה הארורה ולמרות שהיינו במוד של לדבר, הוא נתקע. כן, הוא שטח בפני פרטים רבים...הגרמנים שנכנסו לעיר, כשלקחו את כל הגברים, מחנה העבודה, ברגן בלזן, השוטטות ביערות כפרטיזן, השחרור, , הטיפוס שחטף לאחר השחרור... היה לו מוח צלול ובהיר עד יומו האחרון והוא זכר כל פרט. ובכל זאת , פרק השואה על כל פרטיו הינו הפרק הקצר ביותר בהסרטה שלנו. פרטים שנאמרו ביובש. בלי רגש ובקיצור. גם כשאמר משהו כמו: "הגרמנים ימח שמם" או "זה היה נורא" אמר זאת ללא רגש ואפילו ללא כעס. ניסיתי להוביל אותו דרך שאלות כדי לשמוע את סיפורו האישי. איך היה לו, מה הרגיש... הוא ענה. פרטים ועוד פרטים כאילו הוא קורא אותם בעתון. כאילו לא היה שם. כאילו לא חווה הוא עצמו. וכך , לפני שלוש שנים, הבנתי. ברקעם של הפרטים הייתה זוועה. ואבא שלי היה שם. אלוהים, עד היום, יום יום, הבטן הפוכה לי כשאני חושבת על אבא שלי שם. אבא שלי, האיש התמים הזה שאינו יודע רוע מה הוא...תוך כדי הסרטה הבנתי: את הזוועה שעבר, הוא, לא יכול היה להעביר אלי במילים. כי לא היו לו מילים לזוועה, לפחד, לטרור, לאכזריות. לא הייתה לו תשובה לשאלה "איך בן אדם כמוהו, כמו אחותו, כמו כולם, הופך להיות כה אכזר. הוא מעולם לא הבין .עד יום מותו הוא לא הבין כנראה את פשר הסבל. לכן לא היו לו מילים. ואכן, כנראה שאין באמת מילים כדי "לכסות" את ה...איך אפשר לקרוא לזה? שואה? האם המילה הזו מתאימה? כולנו יודעים למה מתייחסת המילה "שואה" באופן הסטורי ורק באופן הסטורי. ""שואה" מילה בספר, בעיתון, בכלי התקשורת. אבא צדק. אין מילים למה שהם עברו ולמה שנהיה מהם. אין מילה אחת מדוייקת, טובה יותר, קולעת יותר או כוללת , כזו שתצליח להעביר את ההרגשה. אין. כן היו לו מילים,לעומת זאת, ודבריו נצבעו ברגש רך כשסיפר איך הכיר את אמא כאן בארץ וכשתיאר בפני את העליה ארצה (הם ירדו מהאניה וקיבלו... תפוז... במתנה), את הפחונים בהם גרו בפתח תקווה, את הבית הראשון שביחד קנו. הוא זרח כשסיפר אותי כילדה קטנה ומופרעת שהתעקשה לשיר איתו, את הרגעים בהם רקדנו יחד וגם נפלנו יחד וכן הלאה. המילים, הצבע, האינטונציה, כולם חזרו אליו. יש לי 4 קלטות וידאו של אבא ואני נרגשת. אני מרגישה שיש לי אוצר במגרה, בלב. ובתוך כל השאלות, הסיפורים, המלל, ישנו משפט אחד שלו עליו אני חושבת, אותו אני חיה ללא הרף מאז מותו. אני זוכרת את השאלה והפליאה בפניו כשאמר, אני זוכרת את עיניו האוהבות שהביטו בי בעונג, את זויות פיו המחייך, ראשו המוטה הצידה. אני זוכרת שהוא נראה לי לפתע צעיר, כמעט ילד שובב ושמח כל כך. "מי היה מאמין, לא חשבתי אז שאחרי כל זה תהיה לי משפחה שאני כל כך אוהב. חיים, בנות נהדרות, חתנים, נכדים כל כך יפים וטובים"....והוא חייך בתמיהה ובהכרת תודה וחייך והמשיך לחייך ולא פסק מלחייך...והחיוך הזה נשאר תלוי על פניו של אבא שלי. האבא הכי מתוק שלי. עד היום |