חלק נכבד מהמשפחה של סבא שלי נספה בשואה. לצערי הרב, אני בקושי יודעת עליהם פרטים. כל מה שנותר הוא שמות, מחברת אחת של אח של סבא שלי ותאריך גירוש משוער למחנות. אין לי מושג מי הם היו בחייהם או איך נראו בעצם החיים שלהם לפני המלחמה. זה אחד הקשיים הגדולים שלי עם הנצחת הנספים בשואה. בתכניות הלימוד של בתי הספר מדברים על הגטאות והמחנות, אבל בקושי מספרים משהו, לפחות ממה שאני זוכרת, על העולם שאבד, על החיים שלפני הזוועה. הרי פעם גם לאותם שלדים עם פיג'מות - שהפכו למצבות, היו חיים נורמליים. הייתי שמחה לדעת יותר דווקא על החיים האלו, האנושיים, שאבדו.
סבתי ז"ל ואחותה ניצלו כשהסתתרו שנתיים אצל משפחת איכרים הולנדית, חסידי אומות עולם. לא ייאמן, אבל במשך חלק מאותה תקופה אותו הבית ממש – הבית האמיד ביותר בכפר, הוחרם ע"י הנאצים ושימש כמפקדת הגסטאפו המקומית. אלו מן הסתם לא העלו על דעתם שבעליית הגג שמעל ראשם מוסתרות שתי נערות יהודיות. מדי פעם אני שואלת את עצמי מנין היה לאותה משפחה אומץ לב מטורף כל כך ואם אני הייתי מסוגלת לגלות כזה בי.
בכל צוות קריאייטיב שהייתי בו, נושא השואה תמיד נמצא על הפרק, בכל יום בשנה. השואה היא איכשהו תמיד האופציה הראשונה של הסקיצות המופרעות, אלו של ההומור השחור משחור, שנשארות גנוזות במגירת הדחקות הפנימיות של הצוות. עוד לא ירד הבריף שלא הצמדנו לו סקיצת שואה כלשהי. בראייה שלי, גם זו דרך לגיטימית לא לשכוח. |