אישה קטנה וצדקנית הצליחה בשנות השישים להחריב תוכנית אב להקמת כביש מהיר שיחצה את הסוהו הניו-יורקי. מאז נחשבת ג'יין ג'ייקובס לנביאה התורנית ולאם הרוחנית של האקטיביסטים האורבניים, שמוחים גם היום נגד ה"התחדשות העירונית" הפלסטית והמצועצעת.סיפורה של ג'יין ג'ייקובס (1916-2006) הוא סיפור סינדרלה מודרני, שמדי בוקר הציצה לרחוב והקשיבה לקצב, לדופק ולנשימה שלו. שום דבר לא הכין אותה לרגע שבו תעמוד בראש המתנגדים למהפכת הבנייה שהתחוללה מספר שנים לאחר מלחמת העולם השנייה. כעיתונאית, היא הייתה המבקרת השנונה ביותר של תכנון הערים המודרני, שכלל בדרך כלל פינוי-בינוי (העתקת תושבים חלשים), פירוור, שימור רכבי, מנהור (מחילות תת קרקעיות) ומגדול (מגדלי יוקרה רבי קומות). בעצם מעשים אלה, קבלה ג'ייקובס, מתעמעמים חיי העיר האמיתיים, הכוללים מדרג שונה ורב תרבותי של אוכלוסייה, שמירה על חיי קהילה נהנית וסיפוק ממרחב ציבורי עשיר ועדכני. השקפתה הניאו-ליברלית סחפה אחריה תומכים רבים בשעה שעיריית ניו-יורק, באמצעות מתאם הבנייה שלה, רוברט מוזס, ניסו בשנות החמישים של המאה הקודמת לבצע שינויים מרחיקי לכת באופיין השכונתי של אזורים נבחרים בעיר. למרות שהקרבה היחידה של ג'ייקובס לארכיטקטורה הייתה נישואיה לאדריכל רוברט ג'ייקובס, היא הצליחה ללא כל הכשרה פורמלית בתחום התכנון והבינוי לסחוף אחריה מספיק מעריצים, על מנת שעיריית ניו-יורק תבטל את התוכנית האימתנית שלה לבקע את הסוהו השקט והפסטורלי ולהחדיר לתוכו טונות של אספלט, על מנת שייוולד בו במזל טוב כביש מהיר ועצבני.

את מחאתה הביקורתית והיצירתית גיבשה ג'ייקובס, בעת שהייתה עורכת המשנה של כתב העת "ארקיטקטורל פורום", בספר "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" (530 עמ'), שיצא לאור לראשונה ב-1961, וכעת הוא יצא לאור בתרגומה לעברית של מרים טליתמן בהוצאת בבל בסדרה "ארכיטקטורות". לאורך הספר, שלמרבה הפלא אינו כולל צילומים של הנושאים הנסקרים, היא דואגת להבליט בנמרצות מסוימת את עיקרון האקראיות האורבאנית, שיחלחל ויעצב את מחשבתו של הקורא. העיקרון עוסק בדינאמיות החברתית והמשורגת של האופי העירוני, שנוטל את חייו מהרבגוניות המתרחשת בפתח ביתך, למרגלות הכביש, בינות העסקים הקטנים או מאחורי הקלעים של הרחובות הגדולים. בבסיס המורכבות הזו היא הצליחה למצוא ארבעה תנאים, שבעיניה הם הכרחיים ליצירת רבגוניות ברחובות העיר וברבעיה: "1. הרובע, על כל חלקיו השונים, ימלא יותר מפונקציה עיקרית אחת, ואם אפשר – יותר משתיים. פונקציות אלו יבטיחו נוכחות של תושבים, היוצאים מבתיהם בזמנים שונים ונמצאים במקום למטרות שונות, אך כולם עשויים להשתמש באותם שירותים עצמם. 2. ראוי שהבלוקים יהיו קצרים: כלומר, צמתים המאפשרים פנייה מרחוב לרחוב יהיו קרובים זה לזה. 3. ברובע יהיו בניינים מתקופות שונות ובמצבי תחזוקה שונים: בכלל זה מספר לא קטן של בתים ישנים, כדי שיהיה גיוון בתשואה הכלכלית שהם מניבים. עירוב זה של בניינים יהיה גם דחוס למדי. 4. ברובע יהיה ריכוז גבוה של אנשים, שיהיו בו למטרות שונות ומסיבות שונות, ובכלל זה ריכוז גבוה של דיירי הרובע. יחד יוצרים ארבעת התנאים מאגרים כלכליים אפקטיביים של שימושים" (עמ' 193).

את כל ההתקפה, התובנה וההשכלה בנושא ינקה ג'ייקובס מגובה המדרכה של ביתה ברחוב הדסון מספר 555 בשכונת גריניץ' וילג', ממנו נהגה לצאת מדי בוקר ולסייר ברחובות, בשכונות ובמתחמים שהרכיבו את העיר הגדולה. מכאן, למעשה, היתרון והבידול של מחשבתה, בגלל היותו פסיפס של רעיונות אמיתיים ש"נולדו ברחוב", לצד הצבת מקורות היסטוריים להבנת והוכחת התפישה שהיא מציגה. למרות שעברו מאז יציאת הספר כמעט חמישה עשורים, הוא מצליח לשמור על עצמו כמניפסט מהפכני, שפונה לקוראים המתעניינים בהיסטוריה של הארכיטקטורה העירונית ולסטודנטים לאדריכלות בתחילת דרכם, ומייצר שיח עם האליטה החדשה והברוטלית של מהנדסי עיריות בכל העולם, המוכנים להקריב שכונות אורגניות ומתפקדות למען חידוש עירוני פשטני, שיעקר את תוכנן האמיתי של הערים התוססות האמיתיות. מסקנה ודאית ומוחלטת לא ניתן לסתור בדבריה: העיר, על כל תשוקותיה, פעילותיה והפתעותיה, שייכת לאזרח, לתושב ולמבקר בה, ולכן יש להחזיר או להשאיר בידיהם את ההחלטות הגדולות, ובעיקר את הקטנות.