יש רגעים שזוכרים. לא במעומעם, לא רק סימבול של הרגע. אלא זיכרון אמיתי וחי כמו slow motion מדויק. עם ריח.

כזה הרגע בו עמדתי ע"י הגדר הישנה מחוץ לאושוויץ, כולם כבר על האוטובוסים עם עיניים מטורפות, אדומות מבכי. הבלבול גדול והממשות של המקום הזה, עוד יותר.

ולא יכולתי לעזוב. מחזיקה את גדר התיל בידיים, מספיק כואב כדי לזכור את החלודה ההיא על פנים היד שלי.

ובלב, משננת, כמו במנטרה,

"לא לשכוח". "לא לשכוח". "לא לשכוח".

היה לי קשה באותו "מסע"- מילה טרנדית מדי. שגם אז נשמעה לי מיותרת. ה"מסע לפולין".

זה היה דתי מדי עבורי ואני כבר הייתי אז עם רגל אחת בחוץ. ולעמוד על קרימטוריום שרוף, לשיר בקולות גבוהים "שמע ישראל"- הרגיש לי ציני ורע.

זה גם היה עמוס מדי, מלא בפרטים, כדי להספיק את השבוע בפולין, לא להחמיץ. מה שאולי גרם להחמצה, כי אני כבר לא כ"כ זוכרת דברים משם.

אי אפשר שלא להיות דרמטיים כשמדובר בשואה או במחנות השמדה או בהר האפר המטורף ש"מקשט" את הנוף של אושוויץ.

אי אפשר ואולי לא צריך. הכרתי כאלו שניסו ויצא להם מזויף.

מישהי אמרה לי שהיא הולכת לשכור היום סרט בוידאו כי-

"אין מה לראות בטלוויזיה". הלב שלי נצבט חזק חזק.

יום אחד אפשר לזכור. זה בסדר. לא נמות מזה, מתו כבר לפנינו...

רשמים טריים מפעם: (אחרי הביקור בטרבלינקה 1997)

אבנים

הן מדברות בקול של הדומם.

עושות רעש חזק בשקט המתוח.

האבנים הצפופות האלו,

חורקות מתחת לרגליים,

מתאמצות להיות חלק מהחוויה.

לרגע הרצון לוחש- להוריד נעליים

להבין דרך העור הקשה.

זכרונות יהודיים- אבנים ועוד אבנים ועוד

בארץ זורקים אותן אחד על השני

שם הן מסתירות.

מתים, זרמי דם יבשים

מצבות ענק של דממה.

והדומם כבר לא הופך לחי

הוא רק משמיע קולות בשקט המפחיד.

מבהיר בלי לדבר

שהוא לעולם לא שוכח. ותמיד זוכר.