היא מאושפזת בפלימן
מזכירה לי קצת תאטרון בובות עם כל החוטים שמחוברים אליה

אני מנסה להרגיע את עצמי.

לא לחשוב על כלום

עוצמת עיניים

לוקחת אויר

מחפשת מילה שתשמש אותי כמנטרה.

אבל רק מילה אחת עולה לי

מ-ג-ה-ץ

מ-ג-ה-ץ

הכל כלכך מקומט פה.

האנשים מקומטים

הסדינים מקומטים

העוף המכובס... עבר אחושילינג סחיטה .. אבל גיהוץ? עימלון? משו<??

נאא

פלא  שאין לה חשק לאכול.

אי אפשר להאשים אותה.

כבר כמה ימים שהיא בקושי מדברת.

אני מלטפת לה את

העיניים הכחולות  שלה.

את השיער האדמוני שלה שלא מסודר בקפדנות , כמו בכל יום

רק דבר אחד נשאר אותו דבר.

 גוון העור שלה . לבן וחיור כמו תמיד.

חוסר האונים שלי- מולה, משתק אותי.

חשבתי לקפוץ ליד שרה לבקש מהם כיסא גלגלים עבורו.

נראה

שיש משו לספתות שעדיין לא ירדתי לסופו.

אהבה חסרת גבולות

עומקים נטולי קרקעית.

ושיחות  מרתקות..

גם אם הן נאמרות ללא מילים.

אני מרגישה כמו חתול עכשיו.

חתול שגזרו לו את השפם.

אני מתפנקת

אני מיללת.

אני שותה חלב  ( בקורנפלקס של ענת הראל)

אבל איך שאני לא אסתכל על זה..

אני הולכת סביב עצמי ודורכת במקום.

מיאו.