כותרות TheMarker >
    ';

    הגיגַי

    אני אולי לא הבלוגיסטית הטבעית (יש דבר כזה?)
    אני מעל גיל 40 (אבל מרגישה הרבה פחות) יש לי ארבעה ילדים, אני דוסית וגרה מעבר לקו הירוק. אני מוגדרת \"מתנחלת\" על פי הגיאוגרפיה, אבל מעניין אותי יותר \"התנחלות בלבבות\" מאשר התיישבות בפיסת קרקע זו או אחרת...
    טוב, אז זה בהחלט מספיק להקדמה. הכרות נוספת בפנים..

    לכל איש יש שם...

    15 תגובות   יום חמישי, 1/5/08, 09:23

     איך הייתה נראית משפחתי אילו...?

    איך היינו גדלים אילו סבא וסבתא שלי היו מתחילים את חייהם בצרפת בלי הצל הנורא של הכיבוש הנאצי, חיי המחתרת ורצח יקיריהם?

    איך היינו גדלים אילו אבא שלי היה מכיר את הסבים והסבתות שלו? אילו לא נאלצו הוריו לברוח מגרמניה?

     

    המשפחות של רבים מיוצאי אירופה (וגם מבין יוצאי צפון אפריקה) אינן שלמות. ענפים שלמים נקרעו מההגזע המרכזי. משפחות אחרות נעקרו כליל מהשורש.

     

    אני מרגישה כמעין סמל. סמל ועדות לעוצמה היהודית שהצליחה להתגבר על הזוועות. לא רק לשרוד אלא לקום ולהתחזק ולהפוך לאחד העמים החשובים, הבולטים, הערכיים והחזקים בעולם.

     

    האנדרטה בעמק האלה

     

    בדרך לביתי בגוש עציון מעמק האלה ניצב אנדרטה שמסמל עבורי את הכל.

    על קיר ארוך מצויינים שמות של היהודים הצרפתים שנרצחו בימי מלחמת העולם השנייה.

    על הקיר שמות של סבא רבא שלי, שני אחים של סבא שלי ועוד רבים נוספים מבני משפחתי.

    אבל המיקום איננו מקרי.

    ממקום האנדרטה אני יכולה לצפות אל עבר ביתי. ביתי שהקמתי ובו גידלתי את ילדיי. ילדים ישראלים, יהודים ואנשים גאים וערכיים. הם ואנחנו ההוכחה לנצחון העם היהודי.

     

    ואלה שמות...

    • תיאודור אקרמן - אבא של סבתא שלי. הוא ניהל בית תמחוי בסטרסבורג עבור היהודים הפליטים מהמזרח. אנשי המשטרה באו לתפוס את הפליטים וסבא רבא שלי הצטרף לשורת המגורשים. כשנאמר לו שאותו לא מגרשים - הוא התעקש להצטרף אליהם, אל גורלם. הוא גורש לדרנסי ומשם לאושוויץ.
    • ז'ן ז'ק ריין - אח של סבא שלי. ז'ן ז'ק היה חבר המחתרת היהודית בצרפת הכבושה. שמו היה בין רשימת המבוקשים של הגסטפו אבל הוא יצא מהמחבוא כדי להשתתף בחתונה של סבא וסבתא שלי בעיצומה של המלחמה. ז'ן ז'ק נתפס ונרצח בסוביבור במאי 1943. הוא היה בן 22.
    • אלפרד עזריה ריין - אח של סבא שלי. הוא היה בחור צעיר. בן תורה, איש חסד. בהכשרתו היה רופא שיניים ועמד להתחתן. הוא נתפס בעיר ליון ומשם נשלח למאוטהאוזן שם הוא נרצח.
    • אלזה גוטגטרוי - סבתא של אבא שלי. גדלה בעיר קמניץ שבדרום גרמניה. בשנים שלפני המלחמה עזבו שלושת ילדיה את גרמניה. דודה אחת לארצות הברית, דוד לפלשתינה וסבתא שלי לאנגליה. אלזה אף ביקרה בארץ בשנים שלפני המלחמה. ברשותנו תמונה שבה היא, בעלה אדולף ובנה "העולה החדש" - עומדים על גגות ירושלים.
      למה היא חזרה לשם?
      במשך שנים התכתבו אלזה וילדיה. בידינו מכתבים מברלין עם מעטפות שעל הבול מתנוסס דיוקנו של היטלר. בשנת 1942 גורשה לטרזנשטדט. בחליפת מכתבים בין שלושת בניה רואים שהם עדיין עוקבים אחריה בגטו. עד שלב די מאוחר היא עדיין הופיעה ברשימות של הכלואים בטרזנשטדט. פתאום היא נעלמה. מאוחר יותר גילינו שנשלחה אל מותה באושוויץ.

      לפני שנתיים ביקרתי בטרזנשטדט. ביקרנו בכל האתרים החשובים בגטו. בבניין הקרמטריום נתקלתי בתמונה. תמונת תעמולה נאצית. נשים זקנות שוכבות במיטות בית חולים צחורות. לידן אחיות נושאות מגשים עם תרופות. בחזית התמונה אישה שכל כך דומה לסבתי... האם זו היא?

     

    • משפחת רייש - סבא וסבתא של אבי. במקור הם באו מאזור קרקוב אבל היגרו לאוסטריה כשסבי היה צעיר מאוד. הם נרצחו על ידי הנאצים ואין אנו יודעים מי היו, איפה נרצחו ואפילו מה היה שמם. כל מה שאבי יכול לומר הוא - ההורים שלי היו בקשר איתם לפני המלחמה ואז... הם נעלמו.

    את השורות האלה אני כותבת בלא מעט בושה. אחת המשימות שסימנתי לעצמי לשנים הבאות הוא לגלות מי היו הסבתא והסבא רבה שלי...

     

    • משפחת נובודבורסקי ודוקסין- משפחתו של בעלי. מי היו? מי נרצח? מי נותר? לא ידוע לנו הרבה. אנחנו יודעים שהסבתא של בעלי הייתה מהבודדים שעזבו את פולין בשנים שלפני המלחמה...

     

    הגיבור

    גיבור המלחמה שלי הוא סבא שלי - ארמון ריין.

    היום, הוא אדם מבוגר מאוד בבית אבות, אבל מתוך הסיפורים הקטנים שלו - אני יודעת שהוא היה צעיר, יפה תואר והרפתקן שסיכן את עצמו בשביל האחרים.

    סבא, או פפי כפי שאנחנו קוראים לו - היה אחראי על הלוגיסטיקה של ההישרדות של מאות משפחות שברחו מצרפת שבשליטה נאצית אל מובלעת צרפתית שהייתה בשליטה איטלקית. האיטלקים, על אף שהיו בעלי ברית של הגרמנים, נתנו מקלט ליהודים ואף סירבו למסור את היהודים לנאצים.
    סבא שלי היה עובר מכפר לכפר, בודק את מצב היהודים הפליטים ודואג לכל מחסורם. לא פעם נתקל במצבים מסוכנים.

    פפי הבריח ילדים יהודיים מצרפת אל שוויץ הנייטרלית. הוא נכנס למשרדים בעיריות וגנב חותמות כדי לזייף מסמכים...
    עד שבדקה התשעים קיבלו התרעה מהמחתרת שעלו על עקבותיו. סבא שלי וסבתא שלי שהייתה בחודש התשיעי להריונה - חצו ברגל את הגבול השוויצרי.
    אמא שלי כבר נולדה בציריך.

     

    לכל איש יש שם - גם לבני משפחתי.
    הלוואי שבשנים הבאות אוכל להוסיף עוד פרטים ושמות מתוך הנרצחים "שלי" שאיני יודעת את שמם.

    אבל הם שם.
    הם בתוכי ואני ממשיכה את חייהם!

     

     

     

    מכתבו האחרון של דוד ברגר, וילנה, יוני 1941

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/7/08 00:50:

      יהי זכרם ברוך

       

      קרן ההנצחה שלך את בני משפחתך מכבדת אותם ואותך

        2/5/08 10:05:

      ברכות  על הפינה

       

         ושתדעי  רק  אושר  ושמחה

          נשיקהמגניב
       

        1/5/08 16:54:

      תודה שפתחת את פינת ההנצחה

      גם על הרעיון וגם על הביצוע

      עוד אכתוב שם בימים הקרובים

      -

      ולבני משפחתך שניספו:

      תהה נישמתם צרורה בצרור החיים

       

      תודה

       

        1/5/08 10:41:

      העניין הזה, לכל איש יש שם, בוער בי.

      אבא ז"ל מעולם לא פנה ל"יד ושם" ומילא דפי עד על יקיריו שנספו, ובביקור שערכתי ב"יד ושם" עם "בוגרי המסע לפולין" כשנה לאחר שחזרנו משם, ניסיתי להבין למה.

      אני חושבת שמבחינתו של אבא, מילוי דפי עד כאלה היה בבחינת הודאה "לעולם לא אראה אותם שוב", והדבר היה קשה לו מאוד.

      אני מרגישה שחובתי לעשות זאת במקומו. בדיוק כפי שאני ובני הקראנו את שמות כל הנספים מבני המשפחה שלנו, בביתן היהודי באושוויץ.

      (אגב, חלק מההסתייגות שלי בעניין המסעות לפולין נבעה מגישתו של אבא ז"ל: "אין לנו מה לחפש שם". הוא, אגב, אחרי שחזר לפולין עם תום המלחמה כדי לחפש את יקיריו, עזב אותה, תוך יריקה על אדמתה, ומאותו רגע סירב לדבר פולנית).

        1/5/08 10:32:

      בס"ד

       

      תהא נשמתם צרורה בצרור החיים

        1/5/08 10:10:

      מעולה.

      תשלחי בבקשה לינק. 

        1/5/08 10:09:

      פתחתי דיון - "לכל איש יש שם"

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=412880

       

      בואו נהפוך את זה לפינת הנצחה וירטואלית לבני משפחתנו שנרצחו בשואה.

        1/5/08 10:03:

      אני אפתח כעת קהילה של "לכל איש יש שם" -

      בואו נרשום שם את כל השמות שאנחנו מכירים עם סיפורים קצרים על האנשים - כדי שלא יהיו רק "שמות"

       

      קרן

        1/5/08 10:00:

      רעיון מעולה!

      אפשר להוסיף?

       

        1/5/08 09:59:
      יהי זכרם ברוך
        1/5/08 09:56:

      זו בדיוק הייתה מטרת הפוסט הזה - בכל מקום שאפשר צריך להזכיר את שמות הנרצחים. שלא יישכח.

       

      קרן

        1/5/08 09:56:

       

      אשריהם, שיש מי שכותב עליהם כך יפה.

      לזה כיוון דויד בירגר, לזיכרון הזה.

       

       

       

       

        1/5/08 09:53:

        

       

             "זכור את אשר עשה לך עמלק"

       

      יש לנו חובה לזכור ולהזכיר לעצמינו ולדורות הבאים,

        את אשר עוללו לנו הנאצים ימ"ש.

      ישר-כוחך, שאת עוסקת בהנצחת זכרון משפחתך.

       

        1/5/08 09:38:
      תודה רבה
        1/5/08 09:33:
      מעשה נפלא מעצם ההנצחה. של האנשים והסיפור. נגעת לליבי.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      קרן אטינגר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין