לא באנו לבלות מפגש עם הקהל הנאמן של הבילויים יכול להוביל אותך למחשבה שאתה שוהה באותם רגעים ב"סלון מזל" האקטיביסטי. מסקנה מהירה שכזו מעידה לכאורה, כי מי שהגיע עד הלום אינו חף מאובססיה לעימות עם המציאות שמקיפה אותו. הבמה בבארבי היתה אותה עת עירומה, והמינימלזם זעק מהבמה שעוטרה בשרשרת דגלים צבעונית ספק עליזה ספק עלובה. ההופעה כמו גם האלבום, ניחנים ביכולת תיאטרלית להכיל את הנורא והנפלא יחדיו. ההעמדה הבימתית המפוארת מורכבת למעט מהגיטרות של הצמד ויסלר את ענבר, גם משני סקסופוניסטים, אקורדיוניסט, קלידנית ומתופף, שמוסיפים קשת של צלילים סנטימנטליים לאופי ההופעה. שירי המופע בנויים על חשיבה א-סימטרית ניגודית, שמוזיקה מלודית מאוזנת ומורכבת, יכולה לשבת בכפיפה אחת עם מלים מקאבריות המבשרות את בוא הקץ. ההופעה נפתחת ב"באב אל וואד 38 א'" ומיד ראשיהם של רבים מהקהל מתחיל להתנועע באדיקות. אין ספק, הקהל וביניהם הסופר פוצ'ו (אביו של הסולן ימי ויסלר) רואים בלהקה סוג של הזיה קומית, שנותנת ביטוי סוריאליסטי לשירי קברט על המציאות החברתית שנשקפת מעיניהם. חלק מהעניין הם כמובן הרגעים היותר משעשעים שנבנים סביב הדיאלוג הציני עד אימה עם הקהל, שנהנה מהבוקיות המתרברבת של השניים, כשהם נאבקים עם המיקרופון שחדל לעבוד יותר מפעם אחת. |