| האם השלם גדול מחלקיו או שמא החלקים גדולים מהשלם? את השיעור הזה באוניברסיטה לא כדאי לפספס, במיוחד אם רוצים ליישם את התיאוריה על "פינק פלויד". דיוויד גילמור (61), אחד מחלקי השלם, ממשיך לעבוד וליצור, ולאחר שהוציא בשנה שעברה את "on an island", המשיך למועד ב' עם די.וי.די מההופעה שנערכה ברויאל אלברט הול. האלבום בו הגיטרות היו על ראש שימחתנו, הזכיר לנו כמה אנחנו מפסידים שהלהקה החליטה לפני יותר משני עשורים על חלוקת רכוש. הדי.וי.די תחת השם "remember the night" הוא חור מנעול שדרכו אפשר להציץ לעולמו של דינוזאור מוזיקלי שלא מעוניין להישלח כמנהג האסקימואים למדבר השלג הקפוא. השמחה מתעצמת כשהדינוזאור מביא איתו את שאר החברים ממפלגת הגימלאים וביניהם דיוויד בואי, רוברט ווייט, דיוויד קרוסבי וגרהם נאש. אני לא אומר שגילמור לוקה בחוסר בטחון עצמי לגבי החומרים שלו, אבל קשה לי עם הבחירה שלו לפתוח עם שלושה שירים פלויידים מנצחים: ", breath", speak to me ו- time" ורק לאחר שהקהל כביכול קיבל את מבוקשו, להתחיל עם החומרים של "on an island" ובראשם “castellorizon”. גילמור הוא מצליח להעמיד מופע מדויק ועשיר בצלילים וסגנונות, בלי חריקות וזיופים המאפיינים מופעי ענק. מהגיטרות הוא מוציא צלילים ארוכים וממושכים, גם כשהוא יושב ומנגן על גיטרה אופקית, להזכיר לכולנו שהוא איש של צלילים (להבדיל מווטרס שמשך יותר למבנה שיר שבנוי על מלים) ועדיף שיהיו ניסיוניים. הרגע הטוב ביותר מחכה בסוף, כשדיוויד בואי עולה לשיר את "comfortably numb" האלמותי. גילמור מקפיד על אירוע מוקפד, שבו הקהל מתרווח בכורסת האמריקן קומפורט של ה"אלברט הול" (בחירה מודעת ומרשימה) ומתפנק ממערכת תאורה היי-טקיסטית, משיחות נפש עם "הקול והגיטרה של פינק פלויד" (כפי שמודפס על כרטיס ההופעה) ומצלילים שמנפיקים טובי הנגנים בעולם: ריצ'רד רייט על הקלידים, פיל מנזנרה ("רוקסי מיוזיק") בגיטרה, סטיב דיסטניסלו בתופים וגילמור עצמו בגיטרה, סקסופון ובנג'ו- בקיצור וויש יו וור היר... |