כבר מהאלבום הראשון נטשתי את הויכוח האם הפו פייטרז מצליחים בזכות "נירוונה", או למרות רוחו המטאפיזית של קורט קוביין שמרחפת ממעל. בחדש שלהם ממשיכה הרביעייה להיות רלבנטית ומגישה אלבום מסובך לשמיעה בהאזנה ראשונה, אך עסיסי ומאתגר בשמיעה שלישית וצפונה. מגזין המוזיקה NME (שהעניק לאלבום רק ציון 7) הגדיר את דייב גרוהל כ"רוקיסט הכי נחמד היום בתעשייה". דברים אלו מתחברים לסיפור שלרצועה 9 באלבום "הבלדה על הכורים בביקונפילד". הקטע הכלי (אינסטרומנטלי) קיבל השראה ממקרה דרמתי בו נלכדו שני כורי זהב מתחת לאדמה בטסמניה במאי האחרון. הבקשה של אחד מהם היתה לקבל נגן מדיה מלא בשירי הלהקה, על מנת להעביר את השעות הגורליות. גרוהל בתגובה שלח להם הודעה מפוקססת, והתחייב לשני כרטיסים ושתי בירות קרות, להופעת הלהקה בכל מקום. אלבום האולפן השישי של הפו פייטרז נפתח באיפוק וצניעות כדי לא להפריע למנוחת השכנים בשיר “ Let it die" (רצועה 2), שהמלים שלו מדגישות את צערם של הקרובים שנותרו לאחר התאבדות/מוות יקירם "האם חשבת עלי, מדוע היית צריך למות". כל זה נמשך רק דקה ו-55 שניות עד שדייב גרוהל משנה כיוון, ויורה לכל עבר קול כריזמטי, תופים משולחי רסן וגיטרות שמגלחות את הטיח מהקירות. הפייטרז ממשיכים לעשות את הרוק שלהם נגיש ואכזרי, מפתה, ואגרסיבי ולכן הם מסוגלים מצד אחד ליצור אלבומים שפונים לאוהבי רוק קשוח ומצד שני לבצע בלדות רוק אקוסטיות שנוגעות בקיטש נעורים. |