בלוגי היקר:השעות המתות שהותיר אחריו הפסח, הובילו אותי לפתוח בלוג המכסה את אירועי השעות החולפות. בסביבות אחר הצהריים הייתי נחוש שסופרנו מדבר עם הדגים. יקיצה טבעית. אין כמו יקיצה טבעית. טרוט עיניים ניגש למרפסת, על מנת לחשוף את האובייקט הזדוני מרעיש האוזניים, שמרשה לעצמו להעיר את כל העיר בשעות הבוקר המוקדמות. אי אפשר למצוא פתרון למכסחת הדשא הפרימיטיבית הזו? אני חוקר את הגנן בדמיון שלי. בדרך לשטוף פנים אני מגלה בין חדר השינה לסלון שהשעון מרים ידיים כלפי שמיים ביאוש, השעה עשר ועשרה. מצחצח שיניים, בוחן את זיפי הזקן ומסנן, אין למי לטרוח על קיזוזם. מתזז בכבדות שאופיינית לדובי פנדה לעבר מכונת הקפה. חזק אני אומר לעצמי, תוך כדי מילוי הפומית בקפה שהמוכר טען שמגיע באוניית מעפילים מברזיל. נותן ללחיים להתענג על ענני האדים שמוציאה המכונה. ההתבשמות על הארומה שמפיק הנוזל השחור, גורמת להארה. הארה היא קצה קצהו של הרגשת אושר טהור. חיוך חצוף ננסך על זוויות הפה כשזה קורה. הכרתי מישהי שכל היום הסתובבה ככה. כאילו היא כל היום היתה בהארה. בהתחלה זה ריגש אותי, חשבתי שהיא גילתה את האור. לא עברו יומיים והחיוכים שלה תסכלו אותי. אחרי שבועיים, נמנעתי מלהצליב מבטים איתה. יש לך סיבה לחייך תחייכי, למה לדכא את כל העולם עם החיוך שלך? חיוך הוא משאב נכחד אסור לבזבז אותו ככה סתם, הנהנתי לעצמי בהסכמה. ההארה שלי הלכה והתחזקה, הלכה והתבהרה: בלוג יומי של סטודנט . לא סתם מושבת- מושבת מאונס. לא סתם מאונס- זה נפל עלינו כמו נחיתת אונס. אבל הבלוג צריך להיות לא סתם בלוג. הבלוג צריך להיות אקטיבי ומסקרן. לאחר שבחרתי במארח רשתי ראוי (חפשו חפשו, כנסו כנסו) התחלתי בחלק המעשי- כתיבת המדריך המלא (אך המקוצר) לסטודנט החופשי שעה אחרי שעה:12.12- צהריים: הנקמה היא אבי הטוהרה. אני יודע שלנקום זו צורה ילדותית ולא בטוחה להתחיל בה בלוג חדש, אבל בכל זאת הם התחילו (בשביתה). וזמן פנוי הוא זמן מצויין לכתוב על המרצים סיכום שיעור באתר dargoo.co.il שנחנך לאחרונה תוכלו לדרג את המרצים שלכם. לכל מרצה מכל אוניברסיטה יש עמוד (קלון) ובו הגולשים נותנים לו ציון על פי מאפיינים ענייניים של רמת ההרצאות, יכולתו של המרצה ויחסו לסטודנטים. באנגליה וארה"ב האתרים הללו כבר עשו רעש והמולה הפכו להיות גורם משפיע (ratemyprofessors.com). הרעיון שועתק מרעיון דומה שנעשה מדי שנה על השופטים בישראל, ואפילו על מורים בבתי הספר הציבוריים באותן ארצות ratemyprofessors.com (בקרוב הגרסה של גני הילדים והפעוטונים). על קצה המדגש: 16,232 מרצים ו-43 מוסדות מחכים לדרוג שלכם. מצד שני הם לא באמת מחכים, וזה מרגיש קצת כמו "כוכב נולד". מה שכן לפתע מאזן האימה בין המרצה לסטודנט מתכווץ. 2.33- צהריים: הסטטיסטיקה משרתת במיוחד את האנשים הקטנים. אז מה. זו דרך קצרה ומסודרת לתאר עובדה, בעיקר אם היא יבשה. 28% ידלגו על הפיסקה הזאת. 74% מהסטודנטים גם עובדים. שליש מהם עובדים בתחום אותו הם לומדים. 40% עובדים במלצרות. 66% בשירות כלשהו..76% לא מרוצים מהציונים שלהם.על קצה המדגש: 100% מהסטודנטים לומדים. 100% מהסטודנטיות הן נשים. 4.44- שעת ארבעיים: טוני סופרנו מת. צפיתי בשלוש הדקות האחרונות של הפרק האחרון. אין ספק לאחר עשרות הקרנות חוזרות החלטתי, דיוויד צ'ייס רצח את האלטר אגו שלו, זאת אומרת את טוני. צפו שוב ותראו שחייבת להיות סיבה טובה לכך שמדוו, שורפת את החיים שלה על חניה ממש גרועה בפאתי המסעדה. או קי מה זה קשור אתם שואלים. אז ככה, בתוך המסעדה מחכים לה בסגנון "הסעודה האחרונה", כרמלה- שותפה ואחראית מיניסטריאלית לחטאי בעלה. איי. ג'י- מקרה סעד (תרבותי) חמור שלא יחסר לאיש, שהחל להתעלל בחסרי הגנה אף הוא. טוני- נו באמת. יוצא שהיחידה שהינה נטולת כישורי עבריינות היא מדוו. על קצה המדגש: טוני מביט על הבחור שנכנס לשירותים. עריכה מקבילה מראה לנו את מדוו רצה לדלת. השיר האהוב על טוני ברקע מעיד על רקוויאם. 10 שניות חשכת מסך (צ'ייס התעקש על 30 ולא נענה). No more heroes any more...9.55- ערב: פיצה-פיתה זה לא אוכל. על קצה המדגש: ממחר אני מקפיד כמו שחבר אורגני ייעץ לי: דבר ראשון בבוקר- 1 כוס מים. 2 כפיות שמן זית כתית מעולה- דבר שני בבוקר. 2-1 פרוסות לחם מלא בלבד. במשך היום לסירוגין: 2-1 כפיות זרעי פשתן, לערבב עם 2 כפיות דבש, או לפזר על סלט.. 3 אגוזי ברזיל. 1 כפית גרעינים שחורים. 1 כפית גרעיני דלעת. 1 כפית צימוקים. 2 משמש. לסחוט מיץ תפוזים. אבוקדו. טונה. ירקות ופירות. ובפסגת הפירמידה טחינה שומשום מלא. 00.00 חצות: בעקבות טלפון עם "ידידה", עלה בי הרהור פילוסופי. "כל אדם רוצה להיות מאושר: אבל על מנת להצליח בזה, יש לדעת תחילה מהו האושר", על החתום ז'אן ז'אק רוסו. שמתם לב שכשמדברים על "אושר", אף פעם לא מדברים עליו בהווה. כאילו מדובר במושג וירטואלי. תמיד מדברים על "הדרך" אל האושר, "המרדף" אחריו (בחוקה האמריקאית), או על "פירוק" המושג לאטומים על מנת להבין אותו לעומק. "בזכות האושר" של מאתייה ריקאר עושה עבודה טובה. הוא אמנם לו מכר פרארי, אבל הוא כן נעשה נזיר טיבטי. דרך משלים וקלישאות מוגזמות, מגניב ריקאר את האמת שלו על המרדף המערבי אחרי האושר. על קצה המדגש ולסיכום: "אין אנו מאושרים והאושר אינו קיים, אין אנו יכולים אלא לרצות בו" על החתום אנטון צ'כוב. |