בעוד החיים בערים בישראל מתנהלים מתחת לחללים ממוזגים, תל אביב מסמנת את "היציאה מהחומות" ואת ההתאוששות מהחלום המזויף, המיופייף והאסתטי של הקניון. ארן הרשלג שמנהל עם תל אביב רומן אסור, בא לשוק הפשפשים בגלל המציאוֹת ונשאר בגלל האנשים. סיפור שמתחיל בבוידעם של סבתאזה רק אני מרגיש או שיותר ויותר אירועי חינם, מופעי רחוב ושאר ירקות אורגניים, מתרחשים מתחת לכיפת השמיים שעדיין אף חברה מסחרית לא לקחה עליהם חסות (בינתיים). בפסח פקדו בכיכר מלכי ישראל אלפי אנשים כדי להתחכך עם בנק מסוים, ביום העצמאות הבמות התנחלו ברחובות, אחר כך היה תורה של כיכר צינה דיזנגוף לקלוט אלפי בני נוער תחת המיזם האורבני של חברת סלולר כלשהי, במקביל "שוק הפרחים" פורח בגן מאיר, "טעם העיר" חגג בת מצווה בגני יהושע, לפני כשבועיים ארגנה העירייה יום אופניים מודרך לאורך 74 ק"מ של שבילי אופניים מוסדרים, כרגע הקירות צועקים "שירה על הדרך", נפתחה Capzoola חנות לציוד גרפיטי ברחוב גאולה, ובימים אלו שוק הפשפשים השוקק, נהנה להתייחסות נאותה תחת השם "פשפש לילה", על אף היותו האח החורג של התל אביביות הבליינית. רגע לפני הפיכתו של נמל יפו הציורי אך המוזנח למרחב ציבורי- תיירותי אך נובורישי, נזכרתי באנדרומדה האומללה שנכבלה על צוק מעל הים, וכמה היא דומה בזעקותיה ליפו המתמודדת עם פגעי הזמן והלחות ובכל זאת מציבה בפני המבקרים בה סטנדרט עקבי של בילוי העשוי מחומרים שממנה יוצרים אגדות אורבניות עטופות נוסטלגיה. את השווקים בכלל ושוק הפשפשים בפרט או שאוהבים או שלא אוהבים, זה לא משהו שאפשר לבחור, זה משהו שנולדים איתו: הריחות, האנשים, העיצוב השכונתי, המרקם האנושי, כל אלו הופכים את המקום הטבעי והחם לאנטי גיבור שתמיד חוזרים אליו מאהבה ולא מהתאהבות רגעית וחולפת. הרעיון הוא פשוט להלך בין החנויות והדוכנים ללא סדר או מחשבה. אפשר להתחיל אצל ההוא שמוכר שלטי טלוויזיה שפג תוקפם, או אצל שכנו שמתעקש להציע לעוברים והשבים ללא כל קשר מתקבל על הדעת, מטעני סלולרי וויברטורים יד שניה. ברחבת הרוכלות החדשה שחידשה העירייה קובצו רוב רוכלי הרחוב, שכעת משלמים על מקום שמור על הרצפה סכום חודשי קבוע. יואב (שם בדוי) רוכל עם וותק של שלוש שנים בשוק, "תכתוב שבשבילי לבוא לשוק הפשפשים זו לא עבודה זו הנאה. אני בעצמי התחלתי פה בתור קונה, עד ששכן שלי הציע לי לבוא ולפתוח פה דוכן". במשך השבוע הוא מתפקד כנהג משאית ובין פריקה לטעינה הוא מסתובב ומחפש מציאות. "רק בימי שישי אני מגיע לכאן לא בשביל למכור אלא בשביל הבילוי ולמכור את מה שמצאתי במשך השבוע. תשעים אחוז מהאנשים שמגיעים לפה לראות ולקנות הם אנשים קבועים ולכן יש פה הרגשה של חממה. תאמין לי למדתי פה הרבה דברים בשלוש שנים האחרונות. בהתחלה לא ידעתי שיש לי חוש למכירות, אבל עם הזמן גיליתי שההומור שלי עוזר לי למכור. את הדברים שאני מוצא אני מאכסן ברכב שלי, אישתי פשוט לא נותנת לי להעביר אותם את סף הדלת". כשלקוח שואל אותו כמה עולה סיכת הכסף של הצופים, שטף הדברים שלו נעצר אך לא חוט המחשבה. הוא חוזר אלי ומשלים את המשפט בדיוק באותה נקודה "אישתי פשוט חולת ניקיון, אז אין סיכוי שאני אכניס את הדברים מהרחוב הביתה. את האוסף האישי שלי לדוגמא, אני מממן ממכירת החפצים לאנשים אחרים. מה שנחשב אשפה בעני הוא אוצר בשביל מישהו אחר". יואב הוא מקרה מיוחד בסביבה שלו, הוא לוקח לדבריו את הדברים בפרופורציות הנכונות, ולא נכנס לדין ודברים עם לקוחות או קולגות. הסוד המקצועי שלו למציאת חפצים ישנים וערכיים הוא, להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. "בסך הכל מדובר בהימור שאין מה להפסיד בו", הוא אומר תוך כדי סידור האוסף שלו שמחובר בסיכות לבד לבן על הרצפה, "אין חוקים למציאות, אני אוסף דברים שאני מאמין שאוכל למכור בהמשך. חוץ מזה באופן אישי החיפוש אחר החפצים הוא חלק מהכיף". כמו כל הרוכלים במקום הוא בעל יכולת דיבור ומיקוח של סוכן ביטוח בדימוס. לאחד הוא עונה שמעיל הפליז עולה 80 שקל עם השרוולים, ולאחר הוא מסנן שהיום הוא יום המזל שלו וכדאי לו לפנק את עצמו בשעון יד העשוי לטענתו עבודת יד. הסיפוק ממגע קרוב עם אנשים עושה כנראה לכל באי השוק, הרגשה של שותפות במשהו גדול הרבה יותר. "אני פותח מועדון חברים בקרוב" הוא צוחק עם העוברים והשבים "ככה אנשים יוכלו לשלם בכרטיסי אשראי ונוכל להפוך לרשת". השוק נחלק לשניים אלו שבאים, כורעים על הברכיים וממששים את הסחורה, ולאלו שבאים לאווירה המסתורית והחגיגית של המקום בלי מסלול או מטרה מוגדרת, כאילו הם חולפים על פני חלונות ראוה. שני הסוגים מקבלים בסופו של דבר את מה שרצו, בין אם אביזר חדש לאוסף ובין אם חוויה צבעונית וחפה מחיוכים פלסטיים. שוק הפשפשים שלא שינה פניו בעשורים האחרונים הוא דוגמא אמיצה למרחב אותנטי ומסורתי שעקרוני לשמר את סגנונו המרושל, במיוחד היום כאשר על סדר היום העירוני מונחים תכניות בנייה אנכרוניסטיות שאינן מקיימות דו שיח ראשוני עם הקהל בהם הם מוקמים. דוגמא לכך הוא מקרה המבחן המביך והטעות האסתטית המתקיימת בנווה צדק (ברחוב אילת) שם מורם בנין אימתני שאינו משתלב בשום צורה עם האופק הנמוך של בתי השכונה הפרטיים. באופן הפוך מהשלווה שמשקפת את שכונת נווה צדק, נבנה באופן תמוה בשנים האחרונות באזור שהיה בעבר טמפלרי, בנין רב קומות לאלפיון העליון שמלבד תרומתו הכלכלית למאזן העירייה, אין בחלקו שום תרומה פונקציונלית לסביבה או לשכונה. עסקי הנדל"ן ביפו חוגגים, מחיר השכירויות מזנק מעל כיכר השעון, שטחים פתוחים נקנים ועוברים יעוד קרקעי בהתאם ונראה שכולם מרויחים מזה. אבל בפועל תמיד יש מי שנדפק, אסור שהקומה ה-12 בעירייה תהפוך לסוכנות נדל"ן, שמטיבה עם גבירי ההון על חשבון רווחת הציבור. במיוחד ביפו יש חובה להעלות את אחוז שטחים הציבוריים, בין אם מדובר במתנ"ס, שבילי אופניים, בית ספר, פארק ירוק, משחקיות, מרכז קהילתי וכל מה שמשתמע מכך, הם ערך עליון בביסוסו של הכרך הקטן ולייצוב תמהיל האוכלוסייה שבו. הכניסה הראשית של יפו מצד צפון במתחם השעון, היתה יריית הפתיחה למרוץ נגד הזמן לקראת חגיגות המאה שיחולו בעוד שנתיים, והפרוייקטים בנמל יפו והמדרון של עג'מי הם השלב הבא במרוץ המכשולים הזה. אחרי שניערו את השטיח מתחת לרחובות תל אביב, הגיעה סוף סוף תורה של יפו לעמוד מתחת לחופה או מתחת לזרקורי המשפצים ולעבור מתיחת פנים, שבודאי תכלול מצד אחד מנות של בוטוקס וסיליקון, אך מצד שני חייבת לכלול פילינג עדין במקומות האינטימיים של העיר שאין כמוה בלילות. |