מעטים האנשים שיש להם במה להספיד את עצמם בעודם בחיים.
מעטים עוד יותר אלו שיכולים לעשות את זה בעמוד כפול וצבעוני
בעיתון גדול יומי  של שבת.
אבל כניראה שיש כוכבית מיוחדת לאנשים מיוחדים.
סוג כזה של יוצאי דופן.
סוג של אישור מדרג גבוה שנותנים רק שאנשים באמת מצויינים.

כדי שאני אקרא  .. אגדיר מישו כ" מצויין"... הוא צריך להיות..
באמתתתתתתתתת... חתיכת אישיות.
או חתיכת אישיות.
או עם זיין נדיר ויכולת לשונית ורבלית/ אוראלית  נפלאה ומדוייקת.

במיקרה של הנ"ל , הזיין שלו לא כלכך מעניין אותי.
במילא אני גומרת מהאותיות שלו והוא עושה את זה כלכךךךךךךךך
טוב.
כלכך יסודי.
אפילו לא מתאמץ.
הכל בא לו טבעי.

אני תקועה.
בוהה בדף הראשי של עיתון " 7 ימים" של ידיעות.
אסי שוכב  שם על ספה דהויה אדומה.
בראש שלי הגלגלים עובדים גם בשבת.
ככה זה , לא הכי כשר...ואין לי חותמת של בד"ץ על התחת.
והכל בגלל שהגלגלים שלי לא יכולים לעצור מלכת ביום
 של שבת המלכה.
אני מנסה לחשוב מי יותר דהוי.
אסי. 
או הספה..
בשנהם הייתי בועטת עכשיו.
המבט שלו מטייל למקומות שאפילו אייל פלד לא יוכל להגיע
למרות כל הקשרים שיש לו.
ככה זה . פרוטקציה לא חלה תמיד.
גם אם אבא שלך סמי מנכ"ל של ערוץ 2.

בכתבה הזו, עורך 7 ימים, מצא לנכון לחסוך
לשלם לכתב ונתן לאסי לעשות את העבודה בעצמו.

סקס עם מילים של אדם חלול.
מזיין את העמודים של העיתון .
הוא ברוטלי. חזק. אין לו גבולות והוא לא בוחל במילים
תאורים וצבעים.
טאקט היא מילה שלא קיימת בלקסיקון
של אדון דיין .
אולי בגלל זה האורגזמות של  היצירות שלו הן כלכך
אוווווווווווווווווווווווווווווווףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף.

5 אנשים. יוצרים. כל אחד עם החן שלו – הביאו אותי למי שאני היום
ובזכותם הבנתי שאין דבר שאני עושה ואוהבת יותר – מלכתוב.

יהונתן גפן.
אסי דיין.
עברי לידר.
אתגר קרת.
אבא שלי.

חמשת המופלאים.

שוב פזילה לתמונה ולכתבה.
אני מרגישה כמו אגרוף בבטן.
עכשיו ברור לי למה כשהתעוררתי הרגשתי לא טוב.

אני קמה להביא לי מיים קרים ממתקן ה"נביעות"  החדש.
הריכוז שלי מתפזר כשחבורה של יונים עושה חזרות
לאודשנים של להקת "מיומנה" על המחסן מהפח שנימצא מאחורי
הבית.

אבן אחת.
החזרות בוטלו.
כאן זה לא "צוותא".
הכסף יוחזר לכל מי שהזמין כרטיסים
נא לפנות ל"קסטל".

עברי אמר פעם:" ברגעים שטוב לי – אני לא יכול לכתוב"

ואני כלכך איתו.

אבל מה זה אומר על כרגע?
שרע לי?
כי לא  רע לי!!
ואני בכל זאת כותבת.

למה הילד של השכנים שלי קורא לאבא שלו
" קובי"
ואבא שלו קורא לילד שלו " אבל'א"

"בו הינה, אבל'א..."

אני מעולם לא קראתי לאבא שלי אריה.

הוא תמיד היה ויהיה אבא.

ועכשיו אסי מספיד לי את עצמו בידיעות.
הכל בגדול ובצבעוני.
מוזנח ומרופט.
ועדיין שנון וחד כסכין.
אילנה דיין שאלה אותו בראיון ל"עובדה"
ממי הוא מפחד
והוא ענה לה:" מאודטה".
איך אני יכולה לתת לכזו חוויה להסתלק מחיי.
אם הייתי יודעת היכן הוא גר
אם הייתי יודעת איזה מילים להגיד כדי לטלטל את הגופה הזו שלו
שהצליח להחריב במו שתי ידיו.. הייתי עושה את זה .
לזרוק עליו אבנים כמו על היונים ממקודם..
אולי גם הוא יעוף...אבל למקומות טובים ובריאים
משקמת לי אותו.
עושה לו אמבטיות קצף בריח וניל.
נותנת לו לאכול רק דברים בריאים
גורמת לו להתמכר לסם בשם " שרון"
אני חומר הרבה יותר חזק וממכר מקוק או השד יודע
מה הוא דחף לעצמו לורידים ולעורקים ולנחריים ולכל חור.
שידחוף אותי לשם.
הראקציה איתי לא חולפת אחרי שעתיים של "גן עדן".
ואין בריחות ונפילות של " אחרי "

השקעה לטווח ארוך.

אני ניזכרת בסידרה  ב"חיים על פי אגפא"
בסידרה "בטיפול".
עוד לא סיימתי לצפות בה
אבל התאהבתי מחדש כבר אחרי הפרק עם "נעמה" ( איילת זורר)
בהתחלה התלבטתי במי להתאהב קודם ..בה או בו.. אבל הוא ניצח.

ואני רואה אותו מגחך על כל העולם .. כיצד נתנו לו..דפקא לו
להיות פסיכולוג.
איך למרות החזות הגמלונית שאימץ, הכרס המשתפלת,
הבגדים המוזנחים והמבט הירוק המת כלכך
עדיין, לא רק איילת " נעמה" התאהבה בו..בתסריט.
גם אני.

אז כניראה שויזואליות, זה באמת לא הכל בחיים.

קטונתי.