האמת, על פי התכנון המקורי הייתי אמורה בזמן חג הפסח להוסיף פה פוסט על דעתי על תפקודו של היועץ המשפטי לממשלה במהלך פרשת קצב. השנה לא היו לי תוכניות רבות לפסח וחשבתי שפחות או יותר אני אספיק לעשות כל מיני דברים שהתחייבתי אליהם וגם אספיק לנוח.

שינוי ראשון התרחש כאשר הוזמנתי במפתיע לליל הסדר בירושלים. ההזמנה חייבה אותי כמובן לדחוס את המחויבויות ולכן השארתי את הבלוג מיותם. זו היתה ההפתעה הטובה של החג.

ההפתעה הרעה מאד של החג הגיעה לאוזני רק במוצאי החג מאחר וההזמנה הגיעה מבית דתי.

ביום שישי ה - 18.4. בשעות הצהריים שעון לוס אנג'לס, אבי נהרג בתאונת דרכים. כאמור אני שמעתי על כך רק במוצאי החג קרי ב 20.4. מאז, באופן די ברור לא מצאתי הרבה זמן לרשת האינטרנט בכלל ולבלוג שלי בפרט.

היום יום השואה והגבורה. סבי זכרונו לברכה, וסבתי תבדל לחיים ארוכים וטובים, הם הוריו של אבי ז"ל. הם גם ניצולי אושוויץ. תמיד הרגשתי כאילו שאני ניצולת אושוויץ במידה זו או אחרת. היום אני לא רק מתאבלת על אבא שלי אלא גם על הטרגדיה של העם שאליו אני שייכת.

אבל אני לא רק כותבת פה כדי להסביר לאן נעלמתי, אני כותבת פה כי לדעתי עולה פה סוגיה שבעיני היא די מרתקת. הקשר בין האבל הפרטי לבין האבל הלאומי. ויש גם קשר אחר שעליו התוועדתי במהלך השבועיים האחרונים אבל רק תוך כדי כתיבה עלה בי הרעיון לשלבו כאן: הקשר שבין אבל פרטי ושמחה לאומית

אבל אישי ואבל לאומי

יום השואה והגבורה הוא בהחלט יום אבל לאומי, אבל בו בעצמו יש את השניות כי הוא מסמל להרבה ניצולי שואה (ובתוכם סבתא שלי) יום אבל פרטי.

אומרים שלא מערבים שמחה בשמחה, האם גם לא מערבים אבל באבל? האם האבל הלאומי הוא שאמור לתפוס את מחשבותי או רגשותי היום או שמא אני אמורה להמשיך ולעבד את האבידה האישית שלי.

אבל זו התלבטות קלה - ההתלבטות הקשה יותר היא של סבתא שלי, ולא לא שאלתי אותה את השאלה שאני שואלת כאן: האם היא אמורה להפסיק להתאבל על בנה כדי להתאבל על אביה, אמה, אחיה, אשתו של אחיה, ואחייניה אשר כולם נספו בשואה? הדילמה הזו שנחה לרגלינו רק בגלל סמיכות הזמנים מזעזעת אותי.

אבל אישי ושמחה לאומית

כידוע, יהדות היא לא רק דת היא גם לאום. רוב החגים הלאומיים שלנו מקורם בתורה. (היוצאים מהכלל היחידים הם לדעתי חנוכה ויום העצמאות) אבי נפטר כיממה לפני ליל הסדר. אבי נקבר במהלך חול המועד. על פי חוקי ההלכה היינו אמורים לחכות עם השבעה עד למוצאי החג ואז להתחיל לשבת שבעה. במילים אחרות השמחה הלאומית גוברת על האבל הפרטי.

אנחנו משפחה חילונית ועל כן לא דקדקנו בקיום פרטים אלו, ואולם עצם הידיעה שזהו ההסדר ההלכתי גרם לי לחשוב האם ההסדר הזה הוא אנושי?? האם אפשר לבקש ממשהו לא להתאבל או לכל הפחות לא לקבל ביקורי תנחומים עד לתום החג הכללי??

ועד כאן לתהיותי - ובנימה אישית: אבא אתה תמיד תהיה חסר.