יום השואה הוא יום של זכרון והתמודדות.

אני גאה על שהינני קיימת בזכות אותם חלוצים אשר ויתרו על חיי הנוחות באירופה בזמן ובאותה עת כואבת את ההכחדה של משפחתי הרחבה בפולין.

תארו לעצמכם איך חיינו היו נראים ללא הכתם השחור הזה בהיסטוריה שלנו...

זהו כמובן דיון שמעלה אינסוף שאלות, החל מהאם היתה קמה מדינת ישראל וכו', אבל מה שבטוח זה שהיו הרבה יותר יהודים כיום באירופה והיו הרבה יותר טיסות בקוים שבין האזור הזה לפולין, רומניה, גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הונגריה, הולנד וכו'.

מעניין מה היה מצב שנאת היהודים בעולם. - האם יותר מהיום? האם פחות?

כילידת ישראל, דור שלישי מפולין, אני חייבת להודות בתחושות מאוד מוזרות הפוקדות אותי בעיקר כשאני נמצאת במזרח אירופה, - אני מרגישה משיכה ושייכות. משהו משם הוא חלק ממני. ובכל זאת, כשאני חושבת על נסיעה לפולין - לצערי התחושות הן מעורבות. משיכה וסקרנות רבה מחד וכאב לב וגודש בגרון מאידך.

יום יבוא ואעיז.

והרי אילולא היתה השואה, - לא הייתי חושבת פעמיים. - זה לא היה "נושא" בכלל. וכך גם לא מעט נושאים אחרים כמו השואה עצמה שהפכו לחלק בלתי נפרד מהלקסיקון הקולקטיבי שלנו.

חשוב לזכור.

ספר על חוויות ממחנה הריכוז ועל לוגותראפיה, אשר מעורר מחשבה על מה הם הדברים החשובים בחיים ושעבורם שווה לחיות, הוא "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל. 

ממליצה לבקר בבלוג של חברתי הטובה שירי ולקרוא את הפוסט "הרהורים של שואה" בלינק http://cafe.themarker.com/view.php?t=412005 גורם לחשוב ולזכור.

בדיון של קרן אטינגר - "לכל איש יש שם" בקהילת אקטואליה - http://cafe.themarker.com/view.php?t=412880

ניתן להנציח.